"אולי לא יודעים לרפא את סרטן השד, אבל יודעים איך לטפל בו"

חני ברוכין עם בעלה והנכדים

היא מעולם לא עישנה, התזונה שלה מאוזנת, היא מקפידה על פעילות גופנית ובמשפחתה לא היו מקרי סרטן שד. חני ברוכין (62), מורה במכללות ומרצה לספרות, מנחת כתיבה ועורכת תוכן ומנהלת פורום כתיבה יוצרת במוטק'ה, לא השתייכה לשום קבוצת סיכון, אבל בגיל 45 התבשרה שלקתה בסרטן השד.

 
20 אלף נשים בישראל לקו במחלה בשנים 2007-2011 והחלימו, או עדיין מתמודדות איתה. כך מפרסמת האגודה למלחמה בסרטן לרגל "חודש המודעות לסרטן השד 2014" שחל החודש. סרטן השד, על פי הנתונים, מהווה כשליש מכלל הגידולים החודרניים בנשים וכחמישית מכלל תמותת נשים מסרטן. הבשורה הטובה היא ששיעורי היארעות המחלה בישראל במגמת ירידה והתייצבות מאז תחילת שנות ה-2000.

את הגילוי המוקדם שהציל את חייה של ברוכין היא חבה לערנות שלה עצמה. "למרות שלא הייתי בקבוצות הסיכון, הקפדתי תמיד לערוך בדיקות עצמיות. באחת מהן הרגשתי גוש קטנטן בשד. כשהגעתי לכירורג עם תוצאת הבדיקה הפתולוגית, הוא אמר שבמישוש גם הוא עצמו לא היה עולה על זה".

 
לרופאה שבישרה לה את התוצאה, אמרה, "תשמעי, זה לא מתאים לי עכשיו". "הייתי אז מורה ורכזת לימודי ספרות בתיכון ומדריכת מורים במכללה", היא מספרת. "השנה, שפתאום התברר לי שתהיה שנה של ניתוח וטיפולים, הייתה אמורה להיות שנת שבתון, שבמסגרתה תכננתי להמשיך את עבודת הדוקטורט שלי ולטייל עם המשפחה באירופה".

 
על הטיול המשפחתי עם בעלה וארבעת ילדיהם היא לא ויתרה. "יצאנו מיד אחרי הניתוח לכריתה חלקית של השד וכמה מבלוטות הלימפה, כשאני נאלצת להסתובב ברחבי אירופה עם יד מורמת, כדי למנוע הצטברות נוזלים ביד בגלל כריתת הבלוטות. חשבו שאני מדריכת הקבוצה. רק היה חסר לי דגלון".

עם חזרתה ארצה החלה בסדרת טיפולי כימותרפיה והקרנות קשים. במשך חודשי הטיפולים הארוכים היא למדה כיצד לתחזק את עצמה ולשמר משהו מאיכות חייה הקודמת. "המשכתי לתרגל יוגה, עד שהייתי על הקרשים. המשכתי בצעידות שלי, לכל אורך מה שבעלי כינה 'הלונה פארק של הטיפולים'. בטיפולים עצמם מצאתי את עצמי יושבת עם עשר נשים שמחוברות לאינפוזיה של חומרים כימיים ועושה שיחות עידוד להן ולבני המשפחה שלהן".

 
מאיפה הבאת את החוזק?

 
"כנראה מזה שיש לי בעל מדהים, שהוא חבר עוד מהצופים, והרגשתי מוקפת באהבה".

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

  
"החיבוק שקיבלתי ממנה כל כך חיזק והעצים אותי, שהייתי מגיעה לעבודה גם בימים שהייתי על ארבע. אחרי שהשיער נשר קניתי במאה שערים אוסף כובעים יפהפה, וכך הגעתי לכיתה".

 
הצלחת ללמד במצב שבו היית?

 
"היו פה ושם בעיות, כי הכימותרפיה פוגעת בריכוז. החשיבה שלי גם כך אסוציאטיבית, אז היו קוריוזים משעשעים כשרציתי לומר מילה אחת ויצאה אחרת. כדי להסביר את העניין סיפרתי לתלמידים מה אני עוברת. הם ישבו בפיות פעורים".

 
מה עוד עזר לך בתקופה הקשה?

 
"התוכניות לשנה שאחרי הטיפולים. היו לי פנטזיות שמאוד עזרו בהישרדות. לנסוע בקיץ לפסטיבל אדינבורו, לצאת למסע ביאכטה עם חברה שסיימה קורס סקיפרים, לצאת למסע בפירנאים. תכננתי כול דבר לפרטיו, וזה מה שהחזיק אותי".

 
מאז תום הטיפולים היא אישה בריאה לכל דבר. "למרות זאת, ברגע שתויגת כחולת סרטן, ויש קבוצה מאוד גדולה כזאת, על כל כאב הכי קטן שולחים אותך לכל בדיקה אפשרית".

 
ואת עצמך, לא פוחדת?

 
"לא. לי כבר היה סרטן, לאחרים עוד לא. אחרי סיום הטיפולים יש אופוריה, 'ניצחתי את הסרטן'. למרות שהרופאים אומרים לך שמסרטן לא מחלימים, שהמחלה ברמיסיה (נסיגה), אני רואה את עצמי כמחלימה".

מה את ממליצה לאישה שגילתה גוש חשוד?

 
"לא להתעלם מזה. ללכת לרופא המשפחה, לקבל הפנייה לאונקולוג. לעשות מה שאומרים לך. אם דוחים ומתעלמים, מגיעים לסרטן גרורתי שהרבה יותר קשה להתמודד איתו. למי ששוקלת טיפולים אלטרנטיביים במקום כימותרפיה, אני רוצה לומר שהיום מכניסים לאינפוזיה חומרים נגד בחילות והטיפולים מאוד ממוקדים. אולי לא יודעים עדיין לרפא את סרטן השד, אבל יודעים איך לטפל בו".