חזרה ליחסים

"אורן נהרג, וידעתי שאני רוצה עוד ילד"

כשאורן, אחד מבניה של אופירה רותם נהרג בתאונת אופנוע לאחר שסיים קורס קצינים, היה לה ברור כבר בשבעה שהיא חייבת עוד ילד. אחרי טיפולי פוריות היא ילדה תאומות, כשהיא בת 47
מאת שרי שיין 08/05/19
'הוא לא מת סתם, הוא הביא לכך שרוני ואורי קיימות'. אופירה רותם, צילום: מיקי בן ארי מזרחי

 

 

 

בינואר 1997, כמעט שנה לפני גיוסו לצה"ל, כתב אורן רותם ז"ל: "ועכשיו אני לא חושב אני לא יודע/ אני לא מרגיש/ אני לא סובל ולא מאושר/ אני כלום, סוף/ אני סתם פסולת אורגנית/ דשן כימי אם תרצו/ אני חסר מודעות עצמית/ ופשוט לא רואים שום דבר מבעד לעיניי/ גם אם תסתכלו עמוק - רק קיר שחור/ סוף/ אני פשוט אינני יותר/ והעדות היחידה לקיומי/ הם השירים הללו שנקברים איתי".

 

הוא היה משורר-פילוסוף, רומנטיקן ללא תקנה. שובץ להנדסה קרבית, סיים קורס קצינים, הוצב בבה"ד 1 אך לא הספיק למלא את התפקיד. אורן רותם נהרג ב-31.3.2000 במהלך חופשת שבת מהצבא. הוא נסע על אופנועו החדש לבקר את אהובתו בקיבוץ יגור. בדרכו חזרה, בעיקול הדרך, ליד פסי הרכבת הסמוכים לזיכרון יעקב, איבד את השליטה על האופנוע, התהפך ונהרג במקום. בן 21 היה בנופלו.

 

את האופנוע קיבל מאביו אלכס מתנה. הוא הספיק לנסוע עליו שלוש פעמים. את הרישיון הרשמי הקבוע קיבלה אימו אופירה רותם בדואר, ארבעה שבועות אחרי מותו. היא הייתה באותה תקופה ראש ענף קשר למשפחות במערך הנפגעים של צה"ל. "הטלפון הנייד שלו היה סגור והשארתי לו הודעה קולית 'יופי אורן, אתה יודע כמה אני דואגת כשאתה על האופנוע ואתה עוד מנתק לי את הטלפון'. הוא כבר היה מת אז", היא מספרת. "את ההודעה על מותו קיבלתי בתשע בערב. רמ"ח נפגעים ראשי מושיקו, שהיה המפקד הישיר שלי עמד בדלת, קצין העיר עמד בדלת, ורופא. לא היה צריך להגיד הרבה. הפנים של מושיקו אמרו הכל".

 

רותם, 63, הייתה אז בת 45, אימא לשלושה: אורן, אייל ואלון. בזוגיות שנייה עם עפר, מי שהפך אחר כך לבעלה השני. אלכס, בעלה הראשון ממנו התגרשה כבר ב-1991 ואביהם של השלושה, נפטר לפני שנה וחצי מדום לב. היום היא פנסיונרית, מתנדבת במקומות שונים וחברת מועצה בכוכב יאיר. אישה מלאת חיים, אופטימיות ושמחה מדבקת. אנחנו משוחחות יום אחרי החתונה של בנה אלון עם בת זוגתו שלבי.

 

 

"התאומות הן הדבר הכי טוב שעשיתי בחיים שלי"

 

אורי ורוני כתינוקות, לפני 16.5 שנים. צילום באדיבות אופירה רותם

 

 

סלחת לבעלך לשעבר שקנה לאורן את האופנוע?

"כשהם קנו את האופנוע הייתה לי מלחמה איתם. אמרתי אז לאלכס 'שערה משערות הבן שלי תיפול, וכל החיים שלך אתה תסתכל לי בעיניים ותיראה אותי מאשימה אותך במותו'. ואז אורן נהרג. אלכס היה במצרים בשליחות של משרד הביטחון. הוא הגיע ברכב מקהיר, נכנס אלי הביתה, ראיתי את הפרצוף שלו ופשוט חיבקתי אתו. החלטתי שאני לא מבזבזת את הכוחות שלי על כעס. זה היה קשה, אבל ברור שאלכס לא רצה להרוג את אורן".

 

מיד כשהסתיימה השבעה התייצבה רותם במרפאתו של פרופ' עמי עמית באיכילוב  והתחילה בטיפולי הפריה. אחרי שישה ניסיונות לא קלים, כשהייתה בת 47, ילדה את התאומות היפות שלה, אורי ורוני. היום הן כבר בנות 16 וחצי.  

 

מתי הבנת שזה מה שאת מתכוונת לעשות?

"48 שעות אחרי שאורן נהרג".

 

מה עובר לך אז בראש?

"כמה דברים במקביל. קודם כל רציתי למות. מאד רציתי למות. לא רציתי לחיות אחרי שאורן נהרג. ידעתי שיש לי הורים שצריכים אותי, שני ילדים שצריכים אותי, המון סיבות להמשיך לחיות. חשבתי שאם אביא חיים חדשים אייצר משמעות למוות של אורן ולחיים של עצמי. המוות של אורן יצר חיים. לא התייעצתי עם אף אחד. הייתי לגמרי עם עצמי. עפר בן זוגי שיתף איתי פעולה, היה חשוב לו שיהיה לי טוב. הסיבה השנייה הייתה מאד לא רציונלית. אמרתי לעצמי 'היו לי שלושה ילדים ואני רוצה שלושה ילדים'. בסוף קיבלנו עוד שתיים".

 

צריך להיות אדם מאד חזק כדי לעבור משבעה להריון.

"הכינוי שלי הוא אופטימית ללא תקנה. תמיד אני מסתכלת על מה שיש לי ולא על מה שאין לי. שנה לפני שאורן נהרג, כשהייתי קצינת נפגעים, שאלו אותי מה אני לוקחת מהתפקיד. אמרתי שאני האדם הכי מאושר בעולם. שלושת ילדיי בריאים ויפים, יש לי בית מהמם בכוכב יאיר, בן זוג אוהב, החיים שלי מושלמים. כשאורן נהרג אמרתי לעצמי 'אני לא עוזבת את המקום הזה. אני לא עוברת ממקום של להיות הבן אדם הכי מאושר בעולם למקום שבו אני רוצה למות. הרגשתי שזרקו אותי לבור, ואין לי מושג איך לצאת ממנו. התאומות הן הדבר הכי טוב שעשיתי בחיים שלי".

 

 

"לא מפסיקים להתגעגע אף פעם"

 

"חשבתי שאם אביא חיים חדשים אייצר משמעות למוות של אורן ולחיים של עצמי". אורן רותם ז"ל, צילום באדיבות המשפחה

 

 

ההחלטה אמנם נעשתה אחרי השבעה, אבל עברה שנה וחצי עד ההיריון. שנה וחצי של טיפולי פוריות, שנה וחצי של התמודדות יום יומית עם הכאב.  היא חזרה לצבא לאותו תפקיד קשה, "המוח שלי אמר תעשי את מה שאת מכירה, אבל זאת הייתה טעות", היא אומרת. "היה קשה לצאת מהמיטה, היה קשה לצחצח שיניים, להתלבש. היה קשה. היה קשה שכל מי שלא הצליח להגיע לנחם אותי בשבעה חשב שהוא יכול לבוא לנחם אותי במשרד, ושם אני מנסה להתנתק.

 

"הגיעו לשבעה הרבה הורים שכולים שהכרתי תוך כדי עבודתי. רובם טרחו לומר לי שאני עוד לא יודעת מה מצפה לי, ושזה רק הולך ונהיה קשה. אם לא התאבדתי לפני, היה רק חסר את המשפט הזה כדי שאחליט סופית. את בגיהינום של החיים שלך ומישהו אומר לך שזה יהיה יותר גרוע. זה גם לא נכון. אתה לא מפסיק לכאוב את הילד ולהתגעגע, אבל אני כל הזמן אומרת לאורן 'סליחה, אבל אתה עומד בצד ימין שלי אתה לא יכול להיות מול הפרצוף שלי. אני אסתכל מדי פעם ימינה, אבל רוב הזמן אני אסתכל ישר. אתה לא יכול להיות כל הזמן מולי כי אני לא אוכל לחיות'. לא מפסיקים להתגעגע אף פעם, אבל יש משהו ביכולת שלך לחבוש את הפצעים. גם ידעתי לבקש עזרה מהאנשים הקרובים".

 

איך בחרת את השמות של הבנות?

"הייתי קוראת לאורן אורני אז זה אורי ורוני, על שמו ולא על שמו. זה מאד מפחיד לקרוא על שם. מי שהציעה לי את השם הייתה שולי מועלם. המתנו ביחד לצילומי תוכנית של קובי מידן ליום הזיכרון. הייתי אז בהריון אבל עדיין חששתי לספר. סיפרתי לה, ואמרתי שאני מאד מתלבטת איך לקרוא לתאומות. אני רוצה שזה יזכיר אותו אבל שזה לא יהיה שמו. היא אמרה לי 'מה הבעיה, אורי ורוני', וככה נשאר".

 

מתי סיפרת לבנות על אורן?

"התמונה שלו מככבת בבית, זה מדובר אצלנו בטבעיות. כשאורי הייתה בת שש היא אמרה לי 'נכון שאם אורן לא היה מת אנחנו לא היינו קיימות? אם הוא לא היה מת אנחנו לא היינו חיות'. אמרתי לה 'אורן מת ואני לא יכולה לשנות את זה. אתן פה ואתן האושר הכי גדול שלי. אני כל כך שמחה שאתן איתי. זאת לא הייתה בחירה לא שלי ולא שלכן, הוא נהרג. אתן פה. ואתן הדבר הכי חכם שעשיתי'. בזה סגרנו את הנושא".

 

 

לא שיתפה כמעט אף אחד בהחלטה

 

את אימא שלה שיתפה אחרונה. אופירה רותם, צילום: מיקי בן ארי מזרחי

 

 

היה מישהו בסביבה שלך שהרים גבה על ההחלטה?

"לא שיתפתי כמעט אף אחד בהחלטה. היחידים שידעו היו חברה טובה שליוותה אותי מדי פעם לטיפולים, עפר בן זוגי והאחיות שלו. כולם הלכו איתי. אימא שלי הייתה האדם האחרון שידע. היא הייתה ייקית, וידעתי שברגע שאספר לה היא תעשה לי את החשבון שכשלילד יהיה בר מצווה אני אהיה בת 60. כשסיפרתי לה שאני בהריון זה בדיוק מה שהיא אמרה. אבא שלי ידע לפניה. הוא היה איטלקי גוץ וחם לבב, ואני בטוחה שהוא ואורן חוגגים למעלה".

 

איך הגיבו הבנים?

"כשהבנות נולדו הם היו בני 17 ו-18. הם היו מהממים לאורך כל ההיריון, ויש ביניהם ובין הבנות מערכת יחסים מופלאה. אלון ואייל היו בני 15 ו-16 כשאורן נהרג, הוא היה גדול מהם ב-6 וב-5 שנים. אני יכולה להגיד לזכותם שמצד אחד לא עשו לי הנחות. לא הפכו פתאום לתלמידים יותר טובים כדי לעשות לי נחת, ומצד שני לא ניצלו את העובדה שהוא נהרג. כשהבנות נולדו אמרתי להם תודה שנשארו אותם ילדים. כקצינת נפגעים ראיתי ילדים שלוקחים אחריות על ההורים שלהם ונדפקים פעמיים. גם איבדו את אח שלהם וגם ההורים הפכו טיפוליים. הורים צריכים תמיד לזכור שיש עוד ילדים בבית".

 

 

"הן ילדות שאורן ברא"

 

        

 "אף אחד לא מחליף אף אחד". התאומות כיום: אורי (מימין) ורוני, צילומים: מיקי בן ארי מזרחי

 

 

התאומות ממלאות את מקומו של אורן?

"אף אחד לא ממלא מקום של אף אחד. אימא ל-12 ילדים אוהבת את ילדיה כמו אימא לילד אחד. הילדות לא הגיעו כדי למלא את מקומו. הן באו כדי לייצר משמעות למוות שלו, שזה חשוב לי. הוא לא מת סתם. הוא הביא לכך שאורי ורוני קיימות, הן ילדות שאורן ברא. אני הריתי אותן אבל הוא יצר אותן. המוות הוא תמיד מיותר, אבל הוא לא היה מיותר כי מישהו רצה שהן יגיעו לעולם. אלה ילדות קטנות שצריכות אותך. אם הייתי מפסיקה לתפקד הבנים לכאורה היו ממשיכים את החיים שלהם, לא בטוב אבל ממשיכים. התאומות שנולדו לא יכלו בלעדיי. הייתי צריכה להיות אימא, ואימא טובה. אני צריכה לצחוק, אני צריכה ללכת לבריכה ולהצגה ולשחק איתן. יש לך ילדות שצריכות אותך שמחה".

 

מה תגידי לאם שכולה שמתלבטת אם להביא ילד נוסף?

"תמיד תזכרי שמהרגע שאת נכנסת להריון את כבר לא יכולה לפנטז על מה היה קורה אילו. האילו שלי זאת בחירתה של סופי. מה אני רוצה? שאורן יחזור? ואז הבנות לא יהיו. אין יותר פנטזיה. אורן מת והילדות שנולדו הן המציאות. זה הדבר הכי חכם שתעשי כי זה מאלץ אותך לחזור לחיות בשמחה, עם ילד קטן שמניף אלייך את הידיים ומתגלגל מצחוק. הילד המת תמיד יישאר איתך. קשה להגיד להורה שכול אתה תהיה מאושר, אבל יהיה לך המון רגעים של אושר".

 

את מדברת הרבה עם אורן?

"המון. אני בעיקר שולחת אותו לשמור על האחים שלו. אני אומרת לו אני מבינה שאתה שם למעלה ומאד נחמד לך עם אבא שלי, אבל תתפנה, יש פה ארבעה אחים שצריך לשמור עליהם".

 

 

סיפור השואה האישי התגלה בתיבה ישנה

5 סיפורים מרגשים מאחורי שירי יום הזיכרון

"ידעתי בדיוק איך תשמע הדפיקה בדלת"

שכלה שני בנים, ועדיין מאמינה בחיים

אחות שכולה: "גם אחרי 49 שנים הכאב גדול מנשוא" 

 

0 תגובות 0 אהבו


קישור:
הקלד כתובת לסרטון יוטיוב:
עוד ביחסים

"הסבתאות המודרנית היא לא רק אושר"
אם יש לכם נכדים, בטח שמעתם כבר אינספור פעמים את המשפט: סבא וסבתא של היום זה לא מה שהיה פעם. עם יד על הלב, אתם...
לקריאת הכתבה
"זו הייתה שנת האבל המופלאה שלי"
"שנת האבל המופלאה שלי", כך קוראת שירלי נס ברלין (49) לשנה הנוכחית. באופן מפתיע, ואולי לא, זאת השנה שבה נפטרה...
לקריאת הכתבה
למות בכבוד: מוות בבית, בחיק המשפחה והחברים
"אנחנו חיים בחברה שמפחדת מאוד מהמוות. אנחנו מרחיקים את המוות כמה שאפשר - לבתי חולים, להוספיסים, לבתי אבות....
לקריאת הכתבה
למעלה
חזרה