"אם רבין היה חי, הכל היה נראה אחרת"

פעם בשנה הם מתכנסים בהר הרצל. הרחק מהעצרות בכיכר, מהתקשורת, מישיבות הממשלה החגיגיות ומהדיונים בכנסת, הם מגיעים לקבר של יצחק רבין ז"ל, ומנהלים את הטקס הקטן שלהם לזכרו. לא הרבה יותר מ-100 איש, אולי 150 - הם יודעים שבכל שנה המספר עשוי להתמעט, אבל כל עוד כוחם עומד להם, הם מגיעים להיפרד, שוב.

"אנחנו קוראים לעצמנו 'החברים של יצחק'", אומר אריה ברוש, שאני תופסת לשיחה בעודו מארגן את הטקס הנוכחי של השנה, ה-22 במספר. "כולנו היינו חברים קרובים ועבדנו איתו בשנים האחרונות לפני הרצח. בימינו, ימים שבהם ההיסטוריה משוכתבת ומשרד החינוך אפילו לא מזכיר את ההסתה שקדמה לרצח – חשוב שגם אנחנו נישמע".

ברוש, 70, היה העוזר הפוליטי של רבין משנות השמונים ועד ל"חמש דקות לפני הרצח", לפי ניסוחו, והיום משמש מנהל הקהילה במושב מולדת. איתו בחבורה אפשר למצוא גם את איציק מטלון, בן ה-73 מקיבוץ צובה, שהיה עוזר שר הבטחון כאשר רבין כיהן בתפקיד בין 1984 ל-1986, ועבד איתו על קמפיין הבחירות ב-1992 ובמהלך הקדנציה. איתן ברושי בן ה-67, גם הוא היה שותף לעשייה באותן שנים, כחבר קיבוץ גשר ואיש מפלגת העבודה.

אחרי גלגולים שונים ועבודה צמודה למנהיגים, רק בשנים האחרונות עבר ברושי לקדמת הבמה, והיום הוא חבר כנסת מטעם המחנה הציוני, אולי קצת בודד בכנסת חדשה של פרובוקציות ושעשועים. "אני לא חושב שיש מישהו בכנסת הזו שהיה קרוב לרבין כמוני", הוא אומר בראיון. "גם במפלגת העבודה אין אנשים שהולכים בדרכו. הייתי קרוב לרבין מאז שנת 1992, כשהוא קרא לי לעזור לו בפריימריז. הוא אמר: ברושי, שמעתי עליך, ואני רוצה שתעבוד איתי. הסכמתי והתחייבתי להשאר איתו, הייתי ראש  מטה הבחירות בהתיישבות, ובממשלה שהקים הייתי עוזר לשר החקלאות".

"לא מדברים על כך שבתקופת רבין האבטלה צומצמה מ-12% ל-5%"

"לו רבין היה חי, היינו היום בהסדר שלום עם הפלסטינים". ח"כ איתן ברושי עם יצחק רבין ז"ל, צילום באדיבות ברושי

לא הכרת אותו לפני אותן שנים?

"לא, לא היכרות אישית. אבל היה לי ברור שמי שהיה המפקד של מלחמת השחרור, והמצביא של ששת הימים, יהיה גם המנהיג שיעורר עכשיו תקווה לדור הצעיר. אני באמת מאמין שאם הוא היה חי, הדברים היו נראים אחרת. היינו עומדים בהסדר שלום עם הפלסטינים, האמון שהיה לו בצדקת דרכו והנכונות שלו לקחת סיכונים, היו לוקחים אותנו למקום אחר".

ברושי נזכר בבוס מסוג שכבר לא מוצאים היום בהנהגה. "הוא היא איש צנוע וביישן, והיה יורד לפרטים, דורש לקיים כל דבר שהוא התחייב לו, בין אם זה סיור או ביקור. הוא לא התנשא מעולם, ידע להגיד תודה למי שבזכותו הוא נבחר. פעם שאלתי אותו: 'יצחק, למה אתה ראש ממשלה וגם שר בטחון?'. הוא אמר לי: 'איתן, הברוש לא זוכר? אני חוסך המון זמן למדינה ככה'".

ח"כ ברושי, שמרבה לעסוק בנושאי חקלאות בכנסת היום, זוכר את המקום החם בלב שהיה לרבין לסוגיה. "הוא תמיד העריך את החלקאות וההתיישבות, כי הוא היה בוגר 'כדורי' ואחותו הייתה חברת המשק של מנארה. לפעמים זה עלה לו בוויכוחים קשים עם שר האוצר שלו, בייגה שוחט".

איציק מטלון גם הוא מזכיר את הצדדים הפחות מדוברים של רבין. "אנחנו תמיד מדברים על הסכמי אוסלו, אבל צריך לזכור שרבין עשה המון מעבר לכך", הוא אומר. "לא מדברים על איך בתקופת רבין היו חמש השנים הכלכליות הטובות ביותר במדינת ישראל, האבטלה צומצמה מ-12% ל-5%, אין לזה אח ורע בעולם. בפקולטות לכלכלה ולמדעים לומדים עד היום איך נעשה המהפך הזה, יזמות אדירה בינלאומית הגיעה לכאן, חברות כמו אינטל או מקדונלד. הייתה מהפכת תשתית הכי גדולה אי פעם, הדברים האלו לא ידועים לציבור".

"הייתה עליו מעט מאד שמירה, רבין לא רצה לבזבז כספי ציבור על אבטחה"

 "האמון שלו בצדקת דרכו והנכונות שלו לקחת סיכונים היו לוקחים אותנו היום למקום אחר". יצחק רבין במרכז, איציק מטלון משמאלו, ופעילי שמאל נוספים. צילום באדיבות איציק מטלון

אריה ברוש ממשיך: "הגישה של רבין לענייני חינוך הייתה ראשונה במעלה, הוא דאג לבנות לאנשים דירות במשכנתא לא צמודה לפני ממשלת בגין. אחר כך, כשהיה ראש ממשלה ב-1992, הוא הקים את המכללות, את כביש שש, את נתב"ג 2000, את נמל חיפה ונמל אשדוד ואת יקנעם ואור עקיבא - זה הכל רבין. אני זוכר שפעם נסענו לאסיפת בחירות מעפולה לבית שאן ודיברנו על קו העוני. הוא אמר לי שטלפון אחד לבייגה והוא נותן מענקים, אבל הוא רוצה להשקיע את הכסף הזה בחינוך. הוא האמין שתלמיד צריך לבוא לבית ספר ולקבל שם ארוחה חמה, זה משהו שהוא מאוד רצה לעשות ולא הספיק".

ברושי, מטלון וברוש זוכרים היטב את הלילה הנורא ההוא ב-4 בנובמבר 1995. הרצח השאיר את שלושתם המומים ומבולבלים, אבל בו בעת – גם עם תחושה שהנבואה הקשה מכל התגשמה. זו לא הייתה הפתעה גמורה. "חודש ימים לפני הרצח, ישבתי איתו בכנסת כל הלילה כי היה צריך לחתום סופית על הסכם אוסלו", משחזר מטלון. "פואד ואני יצאנו להביא אוכל ממסעדה שצמודה לכיכר ציון. כשיצאנו לשם, חשכו עיני. הייתה הפגנה מאוד אלימה של הימין, אספסוף מתלהם. הם עשו בנו לינץ', חתכו לנו את הצמיגים, היכו אותנו עם מוטות ודגלים. התקשרתי ליחידה להגנת אישים שיוציאו אותנו משם. זה לא היה האירוע היחיד. כל השנה הזו הייתה רוויה באלימות, ראינו שם גם האח של הרוצח".

נשמע מאוד מבהיל.

"מאוד. נכנסנו ליצחק ופואד אמר לו: 'יהיה כאן רצח בסוף'. יצחק כעס עליו, הוא אמר שזה לא יקרה, יהודי לא ירצח ראש ממשלה בישראל. רצינו להקים גוף של הנוער העובד שילחם במפגינים מהימין, שיתן קונטרה, אבל רבין לא הסכים. הוא האמין שבמדינת ישראל, החברה הימנית יודעת לשים גבולות אדומים ולא יחצו אותם לעולם. הייתה סביבו מעט מאוד שמירה, ביחס להיום זה כלום. הוא חשב שיש דברים חשובים יותר שבהם צריך להתעסק. הוא לא רצה לבזבז כספי ציבור על אבטחה".

"מאז הרצח המדינה לא חזרה למסלולה. הרוצח הצליח"

 "חודש לפני הרצח, האספסוף הימני עשו בנו לינץ'". יצחק רבין ז"ל, 1989, תמונה באדיבות איציק מטלון

"הוא חשב שהוא עדיין בפלמ"ח או בצה"ל, בסביבה אוהדת", נאנח ברושי. "הוא חשב שזו המדינה שהוא הכיר, ושיהודי לא ירה בו במדינה הזו. הוא לא ידע שהמדינה השתגעה, הוא חשב שזו המדינה שהוא הקים. ומאז היא לא חזרה למסלול. בסופו של דבר, הרוצח הצליח".

אריה ברוש מחזק את הדברים. "הוא היה נאיבי ואנחנו נאיביים שהקשבנו לו. מעיק עלי שבאותו לילה בכיכר לא נשארתי איתו עד הסוף, השארתי אותו למעלה עם צ'יץ וקפה עם שתי סוכרזית כמו שהוא אוהב, והלכתי למכונית שלי שחנתה רחוק. את הבן זונה שחיכה לו למטה במדרגות לא ראיתי. ישבתי אחר כך פעמים רבות עם שרעבי, הנהג של רבין, ובכינו, שאולי לו היינו רואים היינו יכולים לעזור, והכל היה נגמר אחרת. המדינה הזו לא יודעת מה היא הפסידה".

עוד באותו לילה איתן ברושי נכח בישיבת החרום של הממשלה שהתכנסה. "שמו בד שחור על הכיסא שלו, בקריה בתל אביב, וכולם בכו והיו בהלם. בסוף הישיבה מינו את שמעון פרס למחליף שלו. אני זוכר שהלכתי לביתו אחרי הישיבה הזו, ובדרך ראיתי את בני הנוער שמתחילים להתאסף בכיכר, נוער הנרות. התחושה הייתה קשה מאוד".

"האירוני הוא שיצחק פחד שאף אחד לא יבוא לעצרת הזו", מהרהר מטלון, "הוא פחד שרק השמאל הקיצוני יגיע, אבל אנשים נהרו בהמוניהם מכל כיוון. אפפה אותו באותו ערב אווירה מקסימה". גם מטלון כבר היה בדרכו למטה כשיגאל עמיר ירה. "הגיעה אליי הידיעה בביפר ומיהרתי לבית החולים. לא הספקתי להיפרד ממנו, אבל נתנו לי להכנס ולנשק את פניו אחרי שהוא הלך לעולמו. כך נפרדתי מיצחק. זה היה רגע כל כך קשה".

"היום מנהיגים מקבלים סיגרים, רבין היה קונה בעצמו את ה'קנט' שעישן"

 "הייתי קונה לו סיגריות והוא תמיד היה מחזיר לי, 7 שקלים במעטפה. זה אומר הכל". איציק מטלון ויצחק רבין ז"ל, צילום באדיבות מטלון

עבדת איתו שנים רבות. ראית שינוי שחל בו לאורך השנים?

"בהחלט. בבחירות הראשונות שבהן ליוויתי אותו הוא לא רצה ללחוץ ידיים בסיורי בחירות, אבל עם הזמן הוא ראה כמה אהבה מרעיפים עליו והסכים לסיורים בשווקים ודברים כאלה. בבחירות של 1992 הוא כבר הבין שהוא צריך להשתנות, ולא יכול להשאר על התקן שהיה לפני 10 שנים. היה לו תהליך חשיבתי מאוד רציונלי, הוא ראה שהדברים השתנו והאווירה השתנתה, המדיה השתנתה, ודברים שלא הערכנו מעולם התחילו לגעת בו. הדלת שלו הייתה פתוחה תמיד ואנשים נכנסו אליו וישבו איתו, לא משנה מי, הוא תמיד נתן את עצמו. הוא כל כך נפתח, שכבר אי אפשר היה להכיר אותו".

"מה שלא יודעים על יצחק זה שהייתה לו לחיצת יד רפה", משחזר איתן ברושי. "כשהוא לחץ יד לעראפת אמרנו לו שגם אנחנו נלחץ איתו, שנחזק אותו. אבל מאחורי לחיצת היד הזו היה הרבה כוח. הוא לקח אחריות, וידע לדרוש דוגמא אישית מכל אחד מאיתנו".

"הוא חתם על הסכם אוסלו עם עט פיילוט", ממשיך ברוש, "זו הייתה הצניעות שלו. הוא היה מענטש אמיתי. מרית, המזכירה שלו, סיפרה לי שכשנכנס לתפקיד ראש הממשלה, ביקש את ארוחת הבוקר שהיה רגיל לה – מלפפונים ולבן. הוא עזר לה להוריד את הכלים מהשולחן אחרי שהאורחים היו הולכים, כי הוא היה רגיל לזה מהבית".

ומטלון מסכם: "אם היום אנחנו מדברים על מנהיגים שמקבלים קופסאות של סיגרים במאות דולרים, כאן טמון ההבדל. רבין עישן קנט ושילם על זה מכספו. אני זוכר שהייתי קונה לו סיגריות והוא תמיד היה מחזיר לי, שבעה שקלים במעטפה, על חבילת קנט. זה, בעצם, מסביר את הכל".

 [#middleBanner] 

למה באמת ביטלתם את העצרת

דליה ויס על 20 שנה לרצח רבין

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא: גדעון רייכר מתגעגע לרבין

אלבום תמונות לזכר רבין

פרידה משמעון פרס

בואו לדבר על זה בקהילת הפרלמנט של מוטק'ה