"בגילי יש לי הזכות לבחור באילו מחזות אשחק"

"אלה היו שנתיים נוראיות. כולם מתים כמו זבובים", אומר בעצב השחקן אלברט כהן ומונה את חבריו שהיו ואינם, "זהרירה חריפאי, רוזינה קמבוס, אברהם מור. זה קשה, אבל אנחנו שומרים על אופטימיות".

בגיל 82 הוא עדיין - טפו,טפו,טפו - מקפץ על הבמות ונהנה מכל רגע. "תודה לאל", הוא אומר, ומוסיף בחיוך: "בעצם, אני לא מאמין באלוהים אז אולי תודה לאבא ואמא שלי, שגמרו את החיים בגיל מאה. יש לי אחות בת 92 שגרה ביפו, וחוץ ממקל הליכה היא בסדר גמור. אנחנו חיים בשלום, חיים טובים כמו ההורים שלי".

מה הדבר החשוב ביותר במקצוע שלך כיום?

"הזיכרון. אם אין לך זיכרון טוב, עדיף שלא תעלה על הבמה. אני בגילי משחק לפעמים בשש הצגות במקביל ולומד 68 עמודים של טקסט. אבל הלימוד קשה לי. אני בולגרי ובאתי לארץ בגיל 20 כשהשפה לא בתוך הפה שלי. לכן כששחקנים צעירים לומדים תוך יומיים, אני צריך שבועיים. אבל אני מוקיר את לימוד הטקסט, כי אני רוצה להיות כמו הילדים האלה. שלא יגידו - אלברט זקן".

"אני סבתא לנכד ואמא לאייפון"

"לא מרגיש צורך לרדוף אחרי פרסום"

"אני עוסק באמנות. כל השאר זה שטויות"

רוצים להתעדכן באירועי תרבות, לקרוא המלצות על מופעים או להמליץ על מופע טוב שראיתם? לקהילת פנאי ותרבות: לחצו