חזרה לקריירה שנייה

"בתרבות הגיאורגית לא מקובל שנשים יפתחו מסעדה"

בלה חנן ולאה אוצ'רי נולדו בגיאורגיה, עלו לארץ בילדותן והכירו כאן - מה שהפך לחברות מופלאה והוליד מסעדה גרוזינית משותפת. המשפחות לא תמכו, והן? בגיל 50+ חוגגות את החיים
מאת לין לוי 09/01/18
חברות טובות, שגם עובדות וגם גרות ביחד. לאה מימין ובלה משמאל, צילום: קרן גיגי

 

 

"40 שנה בישלתי בחינם, עכשיו אני מקבלת על זה כסף". כך אומרת בלה חנן, שעובדת במסעדת "שותא" יחד עם חברתה לאה אוצ'רי, בעלת המסעדה. חנן, שעלתה לארץ בגיל 5 מטביליסי בירת גיאורגיה, גדלה באשדוד וחיה שנים רבות בתל אביב. כיום, בגיל 53 וכשהיא אימא לשניים, סבתא לנכדה וגרושה מזה 6 שנים, היא סוף סוף חוגגת את החיים. "האוכל הוא האחדות של העדה הגיאורגית, כי התרבות שלנו סובבת סביב שולחן האירוח", היא מספרת. "כשאני אומרת לאימא שלי שאני לא מרגישה טוב, היא שולחת אותי לאכול משהו. האוכל שאנחנו מגישות ב'שותא' הוא לא גאורגי קלאסי אלא פיוז׳ן, כי אני משתמשת בחומרי גלם חדשים ויוצרת צלחות בסגנון אחר מהמקובל".

 

חברתה, לאה אוצ'רי, עלתה אף היא לארץ מגיאורגיה (מהעיר סוחומי) בגיל 12. כיום, בגיל 56 כשהיא אימא לשלושה, סבתא לשניים וגרושה מזה 15 שנה, היא מתכוננת לפרישה הרשמית מבית החולים "גליל" שבו עבדה במשך 35 שנים בתור מזכירה רפואית. בפרישה אין לה שום כוונה לשבת חסרת מעש. "הבית שלי היה תמיד פתוח ומלא באנשים כמו קומונה, ואירחתי בלי להגדיר את זה בכלל בתור אירוח, פשוט כי גדלתי לתוך התרבות הזו", היא מספרת. "כשבלה ואני פתחנו את 'שותא', בסך הכול העתקתי את מה שהייתי עושה בבית - למסעדה. בגלל שאירוח הוא חלק מהדי.אנ.איי שלי, אני אחראית כאן על הפרונט ועל קבלת האורחים".

 

בלה צוחקת: "אני במטבח, כי אותי האנשים מעניינים רק עד גבול מסוים. אבל שלא תבינו לא נכון, למרות החלוקה הברורה בתפקידים, שתינו במידת הצורך גם נשטוף את הכלים וגם ננקה את השירותים".

 

 

"מי שתכנן את המטבח הגיאורגי כאילו תכנן לשעבד את הנשים"

 

 

פרצו את גבולות הפטריארכליות שמאפיינת את העדה. מגוון סלטים גיאורגים, צילום: ליהי אבוטבול

 

 

מסעדת "שותא" ממוקמת בקיבוץ שמרת, ומעוצבת כבית גאורגי טיפוסי: שלל צבעים עזים ושילובים מנוגדים ביניהם, רהיטים עתיקים ואוסף אקלקטי של עתיקות בכל מקום. "שותא" הוא שם גברי נפוץ בגיאורגיה, והבחירה לקרוא דווקא כך למסעדה, היא כנראה סוג של התרסה של שתי הנשים, אשר פרצו את גבולות הפטריארכליות שמאפיינת את העדה שלהן. עבור שתיהן, "שותא" היא קריירה שנייה בה בחרו מתוך חברות מיוחדת שנרקמה ביניהן, ולמרות חוסר הפרגון מצד המשפחות.

 

"לפני בערך עשור חברה טובה אמרה לי שהיא חייבת להכיר לי את לאה, כי חשבה שיש לנו את אותו הראש", מספרת בלה על הקשר בין השתיים, שלמרות שהגיעו מאותה מדינה הכירו רק בארץ. "אמרתי לה נו בחייך, עוד גרוזינית? מה אני צריכה את זה? יום אחד במסיבה שערכה החברה בביתה היא הכירה בינינו, והיום אני יודעת שלאה הייתה התיקון שלי. אני לא מבינה בכלל מאיפה זה נחת עליי".

 

לאה: "היינו נפגשות הרבה על הבר של המסעדה הגיאורגית 'ננוצ'קה', וחשבנו מה נעשה מעכשיו ועד גיל 80. קודם כל החלטנו מה אנחנו לא רוצות, ולשתינו היה ברור שלא נהיה פנסיונריות מן המניין שמגדלות נכדים. ידעתי שמשועממת אני לא אהיה בפרישה, כי אני יודעת להעסיק את עצמי גם בלי עבודה, אבל בו זמנית היה בי גם חשש שמא לא אצליח לעשות את מה שתמיד חלמתי.

 

"שתינו רצינו להמשיך לחגוג את החיים, ואני חלמתי על מקום אינטימי בסגנון פריזאי. כאשר ננה שרייר, הבעלים של 'ננוצ'קה' שמעה אותנו מדברות על לפתוח מקום ביחד, היא אמרה שנעזוב את השטויות ונפתח מסעדה גיאורגית. הייתי המון שנים רחוקה מהמטבח הזה, כי בבית הילדים אכלו אוכל ישראלי, שניצל ופסטות. 'שותא' עבורי היא חזרה לשורשים, והחלטתי לקחת את האוכל הגיאורגי הלא סקסי למקום אחר, מעודן ומודרני יותר. בשביל להבין על מה אני מדברת צריך להכיר את המטבח הזה, שבו כל מאכל דורש שעות על גבי שעות של הכנה, כאילו מי שהמציא אותו תכנן לשעבד את הנשים על מנת שלא יוכלו לצאת מהמטבח".

 

 

"בגלל המסעדה אין לנו חיים, אבל הילדים מבינים את זה"

 

"לא נדרש לנו אומץ לפתיחת המסעדה כי היינו במצב של אי שפיות זמנית". שותא, צילום: דרור רז

 

 

לאחר שגיבשו החלטה לפתוח מסעדה יחד, לבלה - שלא ידעה על קיומה של ישראל צפונית לחיפה - היה חשוב שהמיקום של המסעדה יהיה פסטורלי. לקח להן שנתיים למצוא את היעד המתאים, ועוד 10 חודשים עד שקיבלו אישור לפתוח בו מסעדה, כי המקום הציורי בו שוכנת "שותא" שימש בעבר כרפת עם מכון החליבה של הקיבוץ. על מנת להפוך למסעדה את המבנה, בעל רצפה בעומק 4 מטרים באדמה, היה צריך לבנות הכול מחדש. על העיצוב הופקדה מרטה בר (שעיצבה בין היתר גם את "ננוצ׳קה"). "לאחר החתימה על החוזה הבאתי לכאן את בני שיראה את המקום", מספרת בלה. "הוא אמר לי 'אימא, ידעתי שאתן משוגעות אבל לא ידעתי עד כמה'".

 

שפים ותיקים ומסעדנים צעירים מספרים כאחד על הקשיים הרבים שטמונים בניהול מסעדה. צמד נשים שבבעלותן מסעדה יש מעט מאוד בישראל, אבל אצל בלה ולאה נראה שסוד הקסם הוא חברות משולבת בהנאה צרופה. "בגלל שיש לנו את 'שותא' אין לנו חיים", אומרת בלה. "אני יכולה לקבוע עם הילדים שלי ולדחות ולהעביר את הפגישה מיליון פעם. אנחנו גם לא רואות מספיק את הנכדים. כשפתחו את המסעדה הודעתי לילדיי שהם לא יראו אותי בחמש השנים הקרובות, ומכיוון שגידלתי אותם מנומסים הם לא הגיבו. אני יודעת שזה מפריע להם אבל הם מבינים ומקבלים".

 

ורגשות אשם אין לכן, על כך שאתן לא מספיקות להיות גם מסעדניות וגם סבתות?

בלה: "אני בטוחה שאני מפספסת לא מעט, ויש לי המון רגשות אשמה על כך. מצד שני, רגשות אשם זה משהו בלתי נפרד מהאופי הגאורגי אז אני לא מתרגשת".

 

לפני שפתחו את המסעדה, בלה עסקה בתחום פיקוח בנייה ולאחר מכן עבדה עם אחיה בעסק משפחתי. "היה לא פשוט לקבל החלטה להפסיק לעבוד עם המשפחה", היא אומרת, "זה היה תהליך של חיפוש עצמי ארוך, ובסיומו בחרתי לעסוק באירוח ובחיי הלילה, שבעיניי העדה הגיאורגית לא מתאימים לאישה. המסעדה הזו היא תוצאה של היכרות עם לאה, כי בלעדיה לא יכולתי לעשות את זה, וחלק מתהליך עמוק של שחרור עצמי במהלכו גם למדתי בודהיזם וקבלה. "ידעתי שברגע שאתנתק מהעסק המשפחתי, לא אתן יותר דין וחשבון לאף אחד. היום, כל עוד ההחלטות שלי לא פוגעות באף אחד, אני שלמה איתן. אם מישהו רואה לנכון להיעלב מההחלטות הללו, אני לא אמנע ממנו את ההנאה הזו".

 

 

החליטו גם לגור ביחד

 

"חשבנו על היום שאחרי הפרישה, רצינו להמשיך לחגוג את החיים". לאה (מימין) ובלה (משמאל). צילום: קרן גיגי

 

 

אם תשאלו מומחים בדבר, ניהול מסעדה דורש שילוב של כל כך הרבה כישורים, שמי שמצליח במשימה יכול לנהל גם את נאס"א. "כשרק פתחנו, לא יכולתי להירדם בלילות", אומרת לאה. "הייתי לוקחת ללב כל לקוח, כי כל חיי הייתי שכירה והרגשתי צורך לרצות את כולם. לקח לי המון זמן להבין שהלקוחות לא מתארחים אצלי בבית, ושזה בסדר שלא כולם מרוצים כל הזמן. בהתחלה היה גם מאוד קשה פיזית, בקושי ישנו וברכב הייתה לנו באופן קבוע מלתחה שלמה, כי גם להגיע הביתה לא תמיד הספקנו. אני גרה בנהרייה, בלה בתל אביב. לבית שלי עוד איכשהו היינו מצליחות לקפוץ מדי פעם כדי להתקלח ולנוח, על להגיע לתל אביב לא היה אפילו מה לדבר".

 

וכך נולד הרעיון על מגורים משותפים - שבלה תגור אצל לאה בחלק מהשבוע. "זה היה נכון גם כלכלית וגם מבחינת חלוקת המשאבים האישיים שלנו. היום, חלק מהשבוע בלה בתל אביב וכשהיא כאן היא גרה אצלי", אומרת לאה. "את המגורים עם שותפים שכולם עושים בשנות העשרים לא היה לנו, אז אנחנו משלימות עכשיו", צוחקת בלה.

 

מלבד האומץ והתעוזה, פתיחת מסעדה דורשת גם תקציב לא מבוטל, או אם לדייק, סכום שיכול להגיע בקלות גם למיליון שקלים. מהסיבה הזו, לכל מסעדן או שף יש היום גם משקיע או "שותף שקט". "לא נדרש לנו אומץ כי היינו במצב של אי שפיות זמנית", צוחקת בלה.

 

"גייסנו כסף מהקרנות, לקחנו הלוואות, אבל האמת - ככל שפחדנו יותר, כך גם העזנו יותר", מוסיפה לאה. "ביום החתימה על החוזה מול הקיבוץ, ישבנו ליד המזכירות בתוך הרכב, הסתכלנו זו על זו ולא העזנו לצאת. היינו משותקות מפחד מחתימה על חוזה ל-10 שנים שהקיבוץ דרש, מכיוון שהיינו העסק הראשון שנפתח כאן שלא על ידי בני הקיבוץ. הילדים חשבו שאנחנו מטורפות, כל אנשי המקצוע שהתייעצנו עמם אמרו שאנחנו עושות טעות גדולה, לא היה לנו מקור כלכלי להסתמך עליו ולא אף קרוב משפחה שתמך בנו. אבל בסוף יצאנו מהרכב, ולמרות כל הפחדים חתמנו. והנה עברו 8 שנים, ואין לנו שום כוונה ללכת".

 

 

"יש יתרונות בפתיחת עסק דווקא בגיל מאוחר"

 

חינקלי בשר, מהמנות הפופולריות במטבח הגרוזיני. צילום: לין לוי

 

 

בתחומי עיסוק מסוימים הגיל מהווה יתרון, אבל בעולם המסעדנות שבו כל כך קשה להתפרנס גם כשצעירים, הסיכון בגיל חמישים פלוס גדול בהרבה מהרווחיות. "אני רואה הרבה יתרונות בפתיחת עסק דווקא בגיל מאוחר", אומרת בלה. "אנחנו כבר לא עסוקות בילדים ובמשפחות ולכן פנויות לחיות את חיינו כפי שאנחנו בוחרות. יחד עם זאת, מסעדנות היא אכן תחום קשה כי אין בו יציבות. כשבחרנו לפתוח מסעדה, זרקתי לפח את אשליית היציבות שעוד נותרה לי אחרי הגירושים".

 

איפה אתן רואות את עצמכן עוד עשור או שניים?

לאה: "אני רואה את עצמי יושבת על הבר עם כוס צ׳אצ׳א, היין הגיאורגי, ומתחילה עם חתיכים. זאת כמובן בהנחה שיהיה לי מספיק כסף, ובמידה שכבר לא אזכור שאינני צעירה".

 

בלה: "אין סיבה אחרת לבחור בעולם המסעדנות, ועוד בגיל שלנו, מאשר אהבה מטורפת לאירוח, אמונה עיוורת ברעיון, ורצון לחיות חיים מלאי אתגר ואקשן". 

 

 

לפני סיום – מתכון ל"טביליסורי" - קדרת ירקות שורש וחבושים של לאה ובלה:

 

 

צילום: יח"צ

 

 

המנה הזו היא מנת הדגל בתפריט החורף של המסעדה, והיא הגרסה העדכנית של מנת "ז׳רקויה" הקלאסית שניתן למצוא במטבח הגאורגי, וגם במטבח הסובייטי.

 

המצרכים (ל-4 סועדים):

 

1.5 קילו בשר צלי כתף טרי חתוך לקוביות של כ-5 ס"מ

3 כפות שמן קנולה

5 בצלים בינוניים פרוסים לרבעים

5 שיני שום שלמים

6 תפוחי אדמה גדולים פרוסים לרבעים

4 חבושים פרוסים לרבעים ונקיים מגרעינים

8 גזרים פרוסים לחצאים

3 ליטר ציר בקר

1 בקבוק יין אדום

4 כפות ריבת שזיפים

1 כפית פלפל שחור

מלח לפי הטעם

 

ההכנה:

  [#middleBanner] 

1. מחממים סיר כבד עם השמן ומשחימים את הבצלים.

 

2. מוסיפים את חתיכות הבשר וממשיכים לטגן יחד.

 

3. מוסיפים פלפל שחור, מלח ושום ומערבבים היטב.

 

4. לאחר מספר דקות מוסיפים את ציר הבקר ואת היין.

 

5. מבשלים על אש בינונית עד לריכוך חלקי של הבשר.

 

6. מוסיפים את הריבה, את חתיכות תפוח האדמה והגזר וממשיכים לבשל עד שהבשר רך וירקות השורש רכים כמעט.

 

7. מוסיפים את החבושים הפרוסים ומבשלים את הכול יחד עד לריכוך הירקות והחבושים. מגישים חם.

 

 

 

חורף חם: 3 מתכונים עם טוויסט

טכניקות לבישול בריא: איך כדאי לאכול ירקות?

ספרי הבישול המסקרנים שיצאו ב-2017

אפליקציית מתכונים חדשה תגוון לכם את התפריט

הזמן הזה בשנה: 3 מתכוני מרקים

לאכול, להתארח, להתאהב: הבשלניות שמארחות בביתן

סבתא בישלה מנה, ועשתה מזה כסף

 

 

הצטרפו לקהילת האוכל של מוטק'ה 

מחפשים להחליף עבודה אחרי גיל 50? הצטרפו לקהילת הצעות העבודה של מוטק'ה

 

 

 

0  תגובות 0 אהבו


קישור:
הקלד כתובת לסרטון יוטיוב:
עוד בקריירה שנייה

ספר ראשון אחרי גיל 60
שבוע הספר בעיצומו, רחבי הארץ כבר מלאים בדוכנים של הוצאות הספרים, ובכל אחד מהם מציעים רבי מכר לצד ספרים...
לקריאת הכתבה
בגיל 57: עזבה קריירה בבנק לטובת עיצוב אופנה
כשמסתכלים בעמוד הפייסבוק של דלית גודיס אי אפשר לגלות מיד שהיא לא עוד מעצבת אופנה. העיצובים...
לקריאת הכתבה
ממנהלת לשכת סמנכ"ל לבלוגרית אפייה מצליחה
דורית מנו טל-אור שימשה במשך עשרים שנה מנהלת לשכתו של סמנכ"ל בית הספר הפרטי "הריאלי" בחיפה, ודמות מוכרת...
לקריאת הכתבה
למעלה
חזרה