"הציונות של מחר זה האתגר הגדול"

מוקי צור נמצא בקשר עם אנשים צעירים כל הזמן: מלמד, מנחה, משתף אותם במחקרים. זה לא מפתיע. למרות שכתוב בתעודת הזהות שלו שהוא בן 76, המחשבה הפתוחה שלו והנכונות לשאול שאלות שומרים אותו צעיר. הוא עסוק כל הזמן, סקרן ואוהב אדם. "אני האיש שליד החלון", הוא מעיד על עצמו. "כל הזמן מציץ לראות מה קורה ומה יהיה".

אומרים על צור שהוא מטובי מספרי הסיפורים. הסקרנות ורוחב האופקים פרושים גם על דפי הספר החדש שלו, "חצי חליל" (הוצאת הקיבוץ המאוחד). צור כבר כתב כ-30 ספרים, בעיקר בנושאי זהות יהודית, אנשי רוח ארץ ישראלים ומייסדי תנועת העבודה. כעת הוא מפרסם לראשונה אוטוביוגרפיה, "וזה גורם לי להסמיק", הוא אומר בשיחת טלפון מקיבוצו, עין גב.

בין השאר מתוארת בספר דודתו, הסופרת והגננת ימימה טשרנוביץ. צור גדל אצלה בתקופה שבה הוריו היו בחו"ל בשליחות דיפלומטית ("מכונת הכתיבה שלה נראתה בעיני מכונת פלאים המפיקה מבטנה סיפורים"). רבים מבני משפחתו היו בעמדות בכירות בצבא, בשירות החוץ ובתעשייה.

צור עצמו התלבט בשאלות ערכיות מאז ילדותו. אביו היה השגריר הראשון של המדינה הצעירה בדרום אמריקה. צור הילד שאל את עצמו אם נכון יותר להיות שליח ישראלי בגולה או ליישם את הציונות באופן מעשי, כלומר לגור כאן. כשחזר ארצה בחר את תנועת הנוער לפי האידיאולוגיה (הנוער העובד) ולא הפופולריות בבית הספר (הצופים). בחוסר סבלנות חיכה לגמור את בית הספר ולהצטרף לקיבוץ במסגרת הנח"ל.

כשהגיע לעין גב שעל שפת הכנרת הוא היה נחוש בדעתו להיות עובד אדמה עשוי ללא חת. הוא ודאי היה כזה ברוחו, אבל הגוף היה משהו אחר: חולה אסתמה, חלש ולא מאוד כישרוני. "חבריי ציינו בהתלהבות שמצאו אותי מנסר את הענף שעליו עמדתי", הוא מספר. בלי אוויר המשיך במשימות החקלאיות, ובגיל 20 נבחר להיות מזכיר הקיבוץ בפעם הראשונה, למרות שרוב חברי הקיבוץ היו בגיל כפול משלו (הוא חזר לתפקיד בגיל 40 ובגיל 60, תוך כדי שהוא מבהיר שהוא לא מתכוון לחזור אליו בגיל 80).

בהמשך באו התפקיד המאתגר של מזכ"ל התק"מ וקריירה ארוכה בחינוך ובמחקר היסטורי. מכל המפגשים עם תלמידים, דווקא ביקור בגן הילדים של הנכדים שלו עורר אותו להחלטה לכתוב את הספר.

"היו לי כמה רשימות כתובות, חלקן פורסמו. אמרתי, 'תפסיק להתחבא, הגיע הזמן שתשים את הדברים על השולחן'. לא הכביסה המלוכלכת, אלא מה שאני חושב שצריך לספר; איך אדם רואה את החיים של עצמו".

האם היית צריך להתאמץ להיזכר, נברת בארכיונים אישיים?

"לא כתבתי בשליפה, אבל לא נברתי. הייתי הרבה לילות להיות עם עצמי, התחלתי לכתוב, ראיתי מה קורה עם זה וחזרתי לדברים שוב ושוב".

איזה מסר היה חשוב לך להעביר בספר?

"התקווה היא עיקרון. היא לא תלויה במצב. היא עיקרון חינוכי. גם איכר שיוצא עם מחרשה צריך תקווה, אחרת הוא לא היה זורע ולא היה חורש.

"מצד שני, להימלט מעריצות האשליה. לאשליה יש כושר משקר ומשכר, ונגד זה צריך להילחם. בעיני העיקרון של התקווה מחייב לחפש את האמת. לקבל גם דברים קשים בדרך. זה מסר חינוכי, חברתי, פוליטי ויהודי".

מתי הפתעת את עצמך בחיים?

"הרבה דברים שעשיתי לא הייתי בטוח שאוכל לעמוד בהם. מההימצאות בקיבוץ בשרקיה (הרוח המזרחית החזקה שנושבת מדי יום בכנרת), כאסתמטי לא הייתי בטוח שאוכל להחזיק מעמד. בוודאי לא להיות מזכיר קיבוץ בן 20 ומזכיר התנועה הקיבוצית בשבר הגדול שלה.

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק

"אפילו במובן הפרטי המשפחתי לא הייתי בטוח שאצליח לבנות בית. בנעורי היו לי המון ספקות לגבי עצמי, אכלתי את עצמי בתיאבון גדול. גם הייתי במרחק מההורים הרבה שנים וזה השפיע על הספקנות שלי לגבי יכולתי לבנות בית. אבל זה קרה בזכות השותפה שלי, אמי. אני לא לוקח לעצמי את התהילה הזאת. אני אוהב למצוא אנשים, ומצאתי בדרך המון אנשים שהיו לי שותפים".

איך אתה רואה את "תחרות הציונות" שמתנהלת היום בין המפלגות?

"זה מצחיק. זה פשוט אנשים שלא קראו מספיק היסטוריה, זה הכול. הם מעלים גירה על כל מיני נימוקים באופן השטחי ביותר, שהבערות היא חלק מהנימוק. מעוררים קונפליקט כדי להשיג מקום ומיקרופון וכוח ושררה.

צור ורעייתו אמי בחתונתם. "מצאתי בדרך אנשים שהיו לי שותפים" 

"לציונות יש תפקיד למחר, לא לאתמול. הציונות של מחר זה האתגר הכי גדול: להגיד לאנשים, יש ערך לבחירה שלכם, לרצון שלכם לא ללכת רק על פי פסי משפט המדינה, אלא לעשות מעל ומעבר. אז כשאומרים ציונות היום, מתכוונים לאיך בונים חברה בתוך מדינה. להגיד ציוני ולהתייחס לאם אתה הולך לצבא או נוסע לפולין - זה נראה בעיני ממש דבר שנובע מבערות".

מותר לשאול מה תצביע?

"אני מפ"איניק, נשארתי איש תנועת העבודה. אני תלמיד של ברל, א.ד. גורדון ואני חושב שמנהיגי התנועה היום יודעים מאיפה הם באו. אני מצביע עבודה למרות שבניגוד לימי ילדותי היא לא מפלגה שלטת. אני לא מתגעגע לשלטון, אני מתגעגע לערכים".

מה לדעתך האתגר הגדול של מדינת ישראל היום?

"ברל כצנלסון אמר פעם שהציונות לא רוצה לקדש את השם כדי שבני אדם יהיו שלמים עם עצמם והיא לא רוצה להביא לעם היהודי הזיות שיביאו אותו לאסון. היא רוצה לנצח. חיפשתי במגירות שלו ומצאתי אוסף פסוקים שמסביר מה זה ניצחון. ניצחון בשבילו זה צדק חברתי.

"לפתח דמוקרטיה יהודית זה הדבר החשוב מבחינה לאומית-יהודית. האתגר הוא האתגר החברתי, תרבותי וחינוכי. אני רואה מצד אחד סחף אדיר ומצד שני המון קבוצות ואנשים צעירים שמחפשים את הדרך, חיפוש מאוד מרגש ומאוד צנוע, ואני מקווה שהוא ינצח".

צור ממשיך לעסוק במרץ בחינוך ובמחקר. הוא מלמד בשלוש מכינות קדם-צבאיות, "אני לא מפסיק להיפגש עם בני 18 עד שיגרשו אותי". בנוסף הוא חוקר את תרומתן של הגלויות השונות לתרבות הישראלית, "מה קרה ליוצאי מצרים, יוצאי בבל, יוצאי ארצות הברית, גרמניה - מה הם תרמו למערכת הערכית של החלומות שהם הביאו לארץ ישראל. אני חושב שיהיו לזה תוצאות מרתקות".

נושא נפיץ.

"תלוי איך אתה ניגש לדברים. אם בשבילך כל עיסוק אינטלקטואלי הוא הזדמנות לפגוש אנשים, אז לא צריך להיכשל. כשאתה רואה אנשים מולך ולא דימויים, אז לא צריך להיכשל".

על הגיל שלו הוא אומר: "זה רץ הדבר הזה, אני מודיע לך. אבל לא הייתי רוצה לחזור להיות צעיר. לא הייתי מצליח לתפקד בתקופה שלנו. כשאני חושב על החניכים שלי, שצריכים לבנות את החיים שלהם בעולם כל כך מלא וגדוש, לא הייתי רוצה להחליף אותם".

יש תקופה שכן היית רוצה לחיות בה?

"הייתי רוצה להיות עד ולהתארח בהרבה תקופות ומצבים: למשל, לשמוע שיחה בין ברל, ברנר וגורדון שאני יודע שהתקיימה. שיארחו אותי ללילה בביתניה עילית. בהכשרה בפולין, במושבה חקלאית יהודית ברוסיה. במקומות שהיו בהם דיונים סוערים על המהפכה בעולם. אבל לחיות הייתי רוצה רק בתקופתי. גורדון חינך אותי לזה, הוא אמר: תחיה את החיים שלך באופן מלא. הגיל לא עושה לי רע ואני חי את הרגע".

עוד על תרבות:

"יש לי תיאבון לעשייה וליצירה"

"הדברים נשלפים לי מהשרוול"

"אחרי עשרות שנים הבנתי שאמנות יכולה לעזור"

"אפשר ליצור בכל מצב. צריך רק לרצות"