"הרומן הרומנטי שכתבתי חיבר אותי לאימא"

מי לא זוכרת את ספרי הכיס של הרומן הרומנטי, שעינגו את ימינו וגם את לילותינו בשנות ה-70. מאוחר יותר הם שינו עטיפה, גודל וגם לגיטימציה - מה שפעם נקרא בסתר עבר בגאון אל מדפי הספרייה הביתית. מה שלא השתנה זה הסוף, שתמיד ידוע מראש. "ומאז הם חיים באושר ועושר" הוא אחד הכללים המאד ברורים בז'אנר. הדרך אל האושר מלאה במהמורות, אבל האושר נמצא שם תמיד מעבר לענן. 

בארצות הברית עשו על ספרי הרומן הרומנטי סרט דוקו בשם "אהבה בין הסדינים" (ששודר בערוץ 8 של הוט). מדובר בתעשייה המגלגלת מיליארדי דולרים בשנה. בארצות הברית 75 מיליון אמריקאים קראו לפחות רומן רומנטי אחד רק ב-2015. בארץ יש למעלה מ-40 סופרות רומן רומנטי, ובשנתיים האחרונות הצטרפה לקהילה הזאת סופרת נוספת, בשם אביבה סרור בייגל.

היא בת 58, גרה בשוהם עם בעלה האהוב חיים, ויחד איתו מנהלת חברה המספקת ערכות יצירה וחשיבה לילדים בגילי גן ובית ספר יסודי. יש להם שלושה ילדים. במשך 12 שנה הייתה סרור בייגל מורה לגיאוגרפיה בתיכון ובחטיבת הביניים. בגיל 57 כתבה את הרומן הראשון שלה, בשם "ההחלטה שלי" על מעצבת אתרי נופש יוקרתיים שעברה אונס קשה בעברה, ומנסה לפתוח שוב את ליבה לאהבה. השנה הוציאה סרור את הרומן השני שלה, "הקופסה" (הוצאת יהלומים), על עורכת דין יפה מתל אביב בעלת משרה נהדרת, פנטהאוז יוקרתי בצפון תל אביב וחבר עשיר ויפה תואר, המחליטה לחפש משמעות נוספת לחייה ועוברת לגור בקרית שמונה. סרור בייגל כבר שוקדת על רומן שלישי, וכן, עשיתם חשבון נכון - היא הוציאה שני ספרים בשנה וחצי.

וזה לא הכל - בניגוד לסופרי בוסר רבים שצריכים לשלם על הוצאת ספרם, היא לא שילמה שקל. לא מובן מאליו כשמדובר באישה שמעולם לא כתבה שיר, הגיג או יומן למגירה לפני כן. "לא יודעת למה התחלתי לכתוב. כנראה יש דברים שטמונים בנו, ושצריך להגיע לבשלות כדי שיצאו לאור", היא אומרת.

"יש משהו מאד חשוף בכתיבה"

"ניסיתי להכניס לספרים שלי גם מסר". סרור בייגל, צילום באדיבותה

"יש משהו מאד חשוף בכתיבה. אני קוראת המון, לפני שנתיים וחצי, ממש במקרה, חלפתי ברחוב דרך ספריה ניידת, לקחתי משם שני ספרי רומן רומנטי באנגלית של אחת מהוצאות הספרים הכי גדולות בז'אנר. חשבתי לעצמי שזה יהיה נחמד לשפשף את האנגלית שלי בחומר קריאה קליל. נהניתי הרבה יותר ממה שהעליתי בדעתי, נסחפתי לגמרי. פתאום הייתי במקום אחר - עם ביקיני בשפת הים, וזה לא קרה הרבה זמן. חייתי חלום סכריני. קראתי את שני הספרים בלגימה, והתחלתי לחפש ספרים נוספים. קניתי 200 ספרים משומשים, ופשוט ישבתי וקראתי אחד אחרי השני.

"יום אחד ישבתי עם הבת שלי בבית קפה, ואמרתי לה שבא לי לכתוב ספר. 'אז תכתבי' היא אמרה לי, 'תכתבי על ניירות, פתקים, מחשב, מחברת - לא חשוב איפה, אבל תכתבי. כל מה שעולה לך בראש'. חשבתי על זה כמה ימים, ובארוחת שישי של המשפחה דיברתי שוב על הרצון לכתוב. למרבה ההפתעה הם לא אמרו לי שהשתגעתי, להפך, כולם ממש תמכו ועודדו. ישבתי מול המחשב, פתחתי קובץ וזה פשוט זרם. כנראה זה לא היה כל כך רחוק ממני כמו שחשבתי. זה היה קיים בתוכי, חיכה ליום שלו".

ובחרת לכתוב דווקא רומן רומנטי בגלל הספרים שקראת?

"אני רוצה לומר משהו בעניין רומן רומנטי. אני אדם שמאד רוצה שיהיה טוב. סרט, ספר, סדרה - אני רוצה שהסוף יהיה טוב. כל המשפחה שלנו מכורה ל'משחקי הכס', ועשינו הימורים מה יהיה הסוף. אצלי כולם התחתנו והולידו ילדים. המשפחה הזכירה לי שמדובר ב'משחקי הכס', וכנראה שהסוף יהיה יותר בסגנון מי ירצח את מי, מי ידמם יותר למוות. אבל אני רציתי שלכולם יהיה טוב. משהו ילדותי ונאיבי. אם אני צופה בסרט ומבינה כבר בהתחלה שמשהו רע יקרה אני הולכת משם. לספרי הרומן הרומנטי שקראתי עד כה, גם בעברית וגם באנגלית, אין ערך מוסף. אלה רק סיפורי אהבה. אני ניסיתי להכניס לספרים שלי גם מסר. ב'הקופסה' למשל לקחתי את זה למקום של ארץ ישראל היפה, עם כל הערכים שהיו ואינם עוד. אהבת הארץ, עזרה הדדית, חברות אמיתית, עבודת אדמה וחדוות היצירה. הכל במעטפה מאד מתוקה של רומן סוער".

לקחת קורס כתיבה?

"לא. דווקא רציתי, אבל בעלי עודד אותי להוציא את ספר הביכורים בלי לימוד. אחרי שהספר הראשון יצא הוא נתן לי מתנת יום הולדת: קורס כתיבה באוניברסיטה הפתוחה. זה לא שינה שום דבר. זה היה מאד נחמד לנסוע פעם שבוע ללמוד, לפגוש אנשים נחמדים שכותבים ויוצרים, אבל זה לא שינה את הכתיבה שלי. כששאלו אותי על תהליך הכתיבה כל הזמן אמרתי שזאת העט שלי כותבת ולא אני. תהליך הכתיבה של הספר הראשון לוט בערפל. אני לא כל כך זוכרת איך זה קרה. בספר השני כבר הייתה לי אידיאולוגיה - סיפרתי את הסיפור לעצמי בראש, הוא כבר היה כתוב במוח. הגלגלים של הדמיון עובדים כל הזמן".

"אימא איבדה עניין בחיים, וכשהקראתי לה חזר לעיניה הניצוץ"

 "הקשר עם אימא שהפך טעון ומעייף עם השנים, קיבל פתאום זווית רגועה יותר". סרור בייגל, צילום באדיבותה

אחד האנשים הראשונים שקראו, או יותר נכון שמעו קטעים משני ספריה הייתה אמה, שנפטרה לפני כחודש. "אדם בשלב מסוים מאבד עניין. יש לי חברה שקוראת לזה סוגר תריסים", אומרת סרור בייגל. "אימא שלי נפלה ונפצעה, הייתה מרותקת לכסא גלגלים ואיבדה עניין בסביבה, בנו ובעצמה. העצב הגדול שלה התחיל אחרי מות אבי לפני עשר שנים. הייתי מגיעה לביקורים בבית האבות שבו שהתה, ניסיתי לדובב אותה לשיחות ללא הצלחה מרובה. אחת האהבות הגדולות של חייה הייתה קריאה - היא מאד אהבה ספרים, אהבה שדבקה גם בי. כשאיבדה את הראייה ולא הצליחה לקרוא בעצמה, התחלתי להקריא לה מספרים ובעיקר מעיתונים. באחד הימים, אחרי שהוצאת הספרים החליטה להוציא את הספר שלי, התחלתי להקריא לה מתוכו. לא יכולתי לעשות את זה קודם. הייתי צריכה כנראה לקבל חותמת חיצונית ואובייקטיבית לגמרי שהוא מעניין".

היא הופתעה מהעובדה שאת מוציאה ספר?

"לא ממש. בשבילי הכל היה מאד דרמטי ומרגש. היא לא יצאה בקריאות התפעלות. גם כשהספר כבר היה בחנויות וסיפרתי לה בהתרגשות שהוא על המדף, היא קיבלה את הידיעה בשלווה. אימא הייתה במצב רגשי ירוד, ואני משערת שזאת הסיבה שלא הצליחה להתרגש. אבל לסיפור היא הקשיבה קשב רב ממש. היא חיכתה בקוצר רוח להמשך. מדי פעם הייתי עוצרת לשאול אם להמשיך, ותמיד ביקשה שאמשיך. היא זכרה כל פרט. אם לא סימנתי איפה סיימנו היא הייתה מזכירה לי. הזיכרון כבר בגד בה אבל את זה היא זכרה. אני זוכרת שהגעתי אליה אחרי היעדרות של שבועיים בעקבות נסיעה לחו"ל, ולפני שאמרה לי שלום, לפני שהתעניינה לשלומי היא שאלה 'הבאת את הספר?'.

"היא חייתה את הסיפור שלי, אהבה את זה שמדי פעם שאלתי אותה מה היא חושבת שיהיה בהמשך, שהתייעצתי איתה. עצם העובדה שבאותו זמן המבט האטום והעצוב נעלם במבט מלא עניין, זה היה מספיק. הניצוץ הזה שנעלם מעיניה של אמי חזר לרגעים בזמן ההקראה, וגם הקשר בינינו שהיה בשנים האחרונות כל כך טעון ומעייף קיבל זווית אחרת, רגועה יותר".

בטח לא קל להקריא לאימא קטעי אונס שמתוארים בספר "ההחלטה שלי".

"קטע האונס שהקראתי לה היה לפני עריכה, והוא היה יותר עדין כך שזה לא היה נורא. דווקא ב'הקופסה', ששם יש קטעים יותר ארוטיים היה לי קשה להקריא לה. היא הקשיבה. אני חושבת שזה מצא חן בעיניה. למה לא, אני מקווה שהיו לה יחסי אהבה יפים עם אבא שלי".

"בעלי לא התחבר לז'אנר, אבל הוא התחתן וצריך לסבול"

 [#middleBanner] 

איך בעלך הגיב לתחביב החדש?

"בעלי האהוב לא ממש מתחבר לז'אנר הרומן הרומנטי, אבל הוא התחתן והוא צריך לסבול. הוא מתיישב על הכורסה, לוקח מרקר, מסמן לי מה לא נראה לו ונותן לי ביקורת בונה. זה יכול להיות ברמה של חזרת על אותה מילה כמה פעמים".  

קיבלת ביקורות פחות טובות?

"רוב התגובות היו נהדרות. בשבילי כל מי שקראה וטרחה לכתוב בפייסבוק כמה נהנתה זה נפלא. הייתה מישהי שכתבה על 'ההחלטה שלי' שזה ספר שלוקחים לטיסה. היא התכוונה לעקוץ ולזלזל. כתבתי לה שמאד אשמח שתבחר את הספר שלי לבלות איתו בטיסה שלה. יש כאלה חושבים שזה ז'אנר נחות, אני ממש לא מסכימה איתם. לפני הרבה שנים מרגלית צנעני התארחה בתוכנית של רבקה מיכאלי, שאמרה לה 'אבל את זמרת חתונות', ומרגול אמרה בכבוד ובגאווה 'נכון, אני אשכרה זמרת חתונות'. מי שם אותי לשפוט שאם את זמרת חתונות את פחות טובה מזמרת בפילהרמונית. את לא פחות טובה, אבל תעשי את זה כמו שצריך".

מה הייתה התגובה הכי מרגשת?

"כשהוצאתי את הספר הראשון הייתי מאד נרגשת. הייתי ממש בטירוף ולא הפסקתי לדבר על זה. היה עותק של הספר במשרד ונתתי לבחורה צעירה שעבדה אצלנו לקרוא. היא הייתה ילדונת שרק השתחררה מהצבא. אחרי סוף השבוע היא החזירה לי את הספר ואמרה שלא יכלה לקרוא אותו. היא הייתה עם דמעות בעיניים, ואמרה שעברה אונס ולא הייתה מסוגלת להתמודד עם הסיפור. עד אז לא הכרתי מישהי שעברה אונס. הייתי בהלם. היא אמרה שזה החיה לה את הטראומה. כסופרת הצלחתי לספר סיפור דמיוני שנגע במציאות. זאת הייתה אחת התגובות הכי אותנטיות והכי מטלטלות שקיבלתי".

מה החלום עכשיו?

"אני מאחלת לעצמי להמשיך לכתוב, ושכמה שיותר אנשים יקראו. זה תענוג".

פריחה מאוחרת: הנשים שהחלו לכתוב רומנים אירוטיים

להגשים חלום: ספר שירה ראשון בגיל 86

יומן רשת: כל הסיבות לכתוב בלוג

הכירו את התסריטאי בן ה-81

מעובדת סוציאלית לשחקנית וסופרת

הצטרפו לקהילת התעסוקה של מוטק'ה

הצטרפו לקהילת הפנאי ותרבות של מוטק'ה