חזרה לקריירה שנייה

"זו מצווה ושליחות"

אחרי 42 שנה כשכיר, בגיל 68, העיתונאי הוותיק דני ברנר שינה כיוון, הפך לעצמאי והקים חברת הסעות לילדים עם צרכים מיוחדים. "כל עוד יש לי ראש על הכתפיים ורגליים על הקרקע, אני רץ"
מאת עדי כץ 01/11/17
נמאס לו להיות שכיר ולתת דין וחשבון, רצה להיות אדון לעצמו. דני ברנר, צילום באדיבותו

 

 

גמישות, העזה ויכולת להמציא את עצמך מחדש הן תכונות נדרשות להישרדות כלכלית, בעיקר בגיל מבוגר. העיתונאי הוותיק דני ברנר, שפרש לאחרונה מתפקידו ככתב הצפון של העיתון "ישראל היום", הוא דוגמה טובה לכך. בגיל 68, עם או בלי קשר לעובדה שעבר את גיל הפנסיה, החליט שנמאס לו להיות שכיר והקים שני עסקים עצמאיים: אתר חדשות מקומי, וחברת מוניות המתמקדת בהסעת ילדים עם צרכים מיוחדים.

 

כשהוא נשאל האם אחרי קריירה ארוכה ואינטנסיבית בעיתונות וצפייה מקרוב בתוצאותיהם של פיגועים, מלחמות, תאונות קטלניות ומקרי רצח מזעזעים לא הגיע הזמן להישען קצת אחורה ולנוח, ברנר ממהר להשיב בשלילה. "כל עוד יש לי ראש על הכתפיים ורגליים על הקרקע - אני רץ", הוא אומר. "ואגב, אני מוצא זמן גם למשפחה ולטיולים".   

 

סמלו המסחרי של ברנר, תושב קיבוץ כפר רופין שבעמק בית שאן וסוג של שריף בצפון, הוא הכובע רחב השוליים והחיוך הרחב לא פחות. לקיבוץ המרוחק, המוכר בעיקר בזכות מרכז הצפרות הפועל בו, הגיע ברנר לפני שנים עם משפחתו מירושלים, ולא מתחרט לרגע. שם נולדה הקריירה העיתונאית שלו, וגם עיסוקיו החדשים מתכתבים עם הצרכים המיוחדים של האזור.

 

מונית, למשל, היא מצרך מבוקש בעמק המעיינות, אזור כפרי ברובו (שלדברי ברנר אין בו ולו רמזור אחד) ומרוחק מהמרכז. הנישה הפנויה קרצה לברנר, גם מטעמי נוסטלגיה לתקופה שהתפרנס כסטודנט מנהיגת מונית, וגם מכיוון שהוא אוהב לנהוג, לחרוש את הארץ "ולקשקש, להשמיע ולשמוע סיפורים", מיומנויות חובה לנהג מונית בימינו.

 

אבל בשונה מנהג המונית הממוצע לברנר יש בהחלט מה לספר, כמי שהיה וראה בעיניו את מה שרובנו מקבלים מכלי שני, וסיקר אסונות ומקרי פשע, אבל גם סיפורים אנושיים מרגשים של חיילים בודדים, לצד תופעות טבע אופטימיות כמו נדידת הציפורים בעמק.

 

 

"כעיתונאי נחשפתי לזוועות, אבל צריך לדעת לעשות סוויץ"

 

 כיום הוא בעלים של שני עסקים עצמאיים. דני ברנר, צילום באדיבותו

 

 

את הקריירה העיתונאית הוא החל כצלם ספורט, והמשימה הראשונה שקיבל הייתה סיקור משחק כדורגל בטבריה לטובת המקומון "כל העמק והגליל". אבל עד מהרה, כמי שחי על גבול ירדן והצליח להגיע ראשון לשטח, החל ברנר לצלם גם חדירות מחבלים לעמק בית שאן - והיו רבות כאלה אז, באמצע שנות ה-80.

 

"הייתי מגיע עם החיילים" הוא משחזר, "ושוכב איתם במארב תחת שריקות הכדורים. אפילו המפקד אמר שאני חולה נפש". אבל הצילומים הבלעדיים שפרסם הוכיחו את עצמם, כשהגיעו פניות מטעם עיתונים ארציים, וברנר מצא עצמו בתפקיד צלם הצפון של עיתון "חדשות" ז"ל, לצד הכתב מנחם הורוביץ, ואחר כך כצלם ב"מעריב". כשהכתבת שלצידו עזבה, הוצע לו לשמש כצלם וככתב גם יחד.

 

 "זו הייתה תקופה קשה של פיגועים באזור שלי ובכלל", הוא נזכר. "חיילת שנרצחה בגרזן בעפולה, מכונית תופת על אוטובוס של חיילים. הייתה מדיניות לתת לתקשורת לתעד מקרוב את הזוועות כדי להראות לעולם, ולא אשכח את הגוויות החרוכות והמעוותות של החיילים באוטובוס הזה, את הריחות. היו עיתונאים שעזבו את התחום בגלל אירועים כאלה. המחזות היו באמת נוראיים".

 

ואיך אתה התמודדת עם זה?

 

"למדתי לעשות סוויץ' בראש. זה לא שונה מעבודה של שוטר, כבאי, איש מד"א או זק"א ואין מה לעשות, אנחנו נחשפים לזוועות וצריך לדעת לשים את הרגשות בצד. עוד משימה קשה הייתה ללכת למשפחות שזה עתה איבדו את יקיריהן כדי לקבל תמונה וכמה מילים, וכל העיתונאים ידעו שאני נכנס ראשון לבית. ידעתי איך לדבר, למוסס את ההתנגדות, אבל היו גם מקרים שזרקו אותנו מכל המדרגות".

 

ב-1998, כשעומס האירועים גבר וברנר התקשה למלא תפקיד של צלם וכתב גם יחד, הוא החליט לעזוב ובמשך שנתיים שימש כדובר בית חולים "העמק", עד שנקרא לחזור ל"מעריב" ככתב - הפעם עם צלם צמוד. הוא נפל הישר למהומות אוקטובר 2000 של ערביי ישראל, עם פרוץ האינתיפאדה השנייה.

 

שש שנים אחר כך, בגל הפיטורין הגדול של אמנון דנקנר ב"מעריב", מצא את עצמו גם ברנר בחוץ, והצטרף ליוצאי מעריב אחרים שעברו לעיתון קצר הימים "ישראלי", ואחריו ל"ישראל היום".

 

הסתדרת עם הקו הפוליטי של העיתון?

 

"במשך עשר השנים שעבדתי ב'ישראל היום', העניין הפוליטי לא בא לידי ביטוי בעבודה שלי. אני לא אדם פוליטי ומימיי לא השתייכתי לשום מפלגה. אף פעם לא הלכתי בתלם והצבעתי למפלגות שונות עם השנים. אני כל הזמן בודק ומוכן להחליף את העיתון שאני קורא, את ערוץ הטלוויזיה שאני צופה, את הבנק שאני מפקיד בו את הכסף שלי ואת המפלגה הפוליטית. אני לא נעול על קונספציות".

 

 

"המשותף לעיתונות ולנהיגת מונית הוא העבודה עם הלא נודע"

 

החל לצלם כשעבר עם אשתו אסתר לקיבוץ. דני ואשתו, צילום באדיבותו

 

 

ברנר נולד בחיפה ולאחר שירותו הצבאי עקר לירושלים, ללימודי סוציולוגיה ואנתרופולוגיה חברתית באוניברסיטה העברית. שם גם הכיר את אשתו ב-41 השנים האחרונות ואם ארבעת ילדיו, אסתר, אשת חינוך. לפרנסתו כסטודנט, עבד במשך שש שנים כנהג מונית. "המשותף לעיתונות ולנהיגת מונית הוא העבודה עם הלא נודע. אתה לא במסגרת מסודרת, כל רגע יכול לקרות משהו", הוא אומר.

 

זה גם עלול להיות מסוכן, לא?

 

"באותה תקופה באמת נרצח נהג מונית בירושלים, והוצאתי רישיון לאקדח. אין ספק שנתקלים בעבודה הזאת בטיפוסים מסוגים שונים, שיכורים, מסוממים. זה הפך אותי לאדם מאוד זהיר, זהירות שליוותה אותי גם בעבודה העיתונאית. גם שם צריך מאוד להיזהר ולבדוק כל דבר".

 

ב-1984, כבר אב לשני ילדים, החליט ברנר יחד עם אשתו לחשב מסלול מחדש ולהפוך לקיבוצניקים. "קיבוץ היה בשבילי חלום ילדות", הוא מסביר. "החיים בקהילה קטנה, שכל אחד תורם על פי יכולתו ומקבל על פי צרכיו. זה הזכיר לי את מחנות העבודה בתיכון והצטייר לי כאידיליה.

 

"אנשים חשבו שנפלתי על השכל. מה פתאום אני הולך לגור במקום שיש בו פרזיטים שחיים על חשבון אחרים. במשפחה של אשתי,  שומרי מסורת, בכלל ראו בקיבוצניקים אוכלי חזירים ושפנים". אבל כשהגיעו לכפר רופין התפוגגו כל ההיסוסים, אם היו כאלה. "אהבנו לא רק את הנוף ואת המרחבים אלא גם את האנשים. חמים, נחמדים, מפרגנים ומסבירי פנים".

 

כמי שמצא את עצמו חי באחד האזורים היפים בארץ, ברנר החל לצלם. "קניתי מצלמה ואחר כך עוד אחת, ארגנתי לי חדר חושך בקיבוץ והמגירות התחילו להתמלא בתמונות - של ילדים, נופים, בעלי חיים. התחלתי לבלוע חוברות צילום, למדתי לבד את הנושא על בוריו". בשלב מסוים אזר אומץ, ניגש לעורך המקומון "כל העמק והגליל" והציע את שירותיו כצלם. מבלי שטרח לבחון את תיק העבודות שלו, שלח אותו העורך לצלם את משחק הכדורגל ההוא, והשאר היסטוריה.

 

 

"ביום שהחיוך יירד, אני מחוסל"

 

מוצא זמן גם לטיולים ולמשפחה. דני ברנר ונכדיו, צילום באדיבותו

 

 

לאחרונה הרגיש ברנר שהוא חייב לפרוש כנפיים, כאותן חסידות החולפות מעל קיבוצו פעמיים בשנה. "אחרי 42 שנה כשכיר החלטתי להיות עצמאי, לקבוע לעצמי את סדר היום ואת חלוקת הזמן בין העבודה לחיים הפרטיים. לא רוצה מחויבות ולא רוצה לתת לאף אחד דין וחשבון".

 

כך בינואר האחרון הקים את "עפולהנט", אתר חדשות ואקטואליה המסקר את אזור העמקים. "ההכנסות קטנות, זה בעיקר לנשמה", הוא מסביר, "וכדי לשמר את העבודה העיתונאית. יש לנו כבר קרוב ל-5,000 עוקבים ודף פייסבוק. הכיף הוא שאני יכול לעבוד ולהעלות כתבות מהלפטופ או מהסמארטפון מכל מקום - מבית קפה, מהאוטו, מחופשה בניו יורק".

 

כדי להמשיך גם להתפרנס, הקים את "מוניות עמק המעיינות". "כרגע יש בחברה רק מונית אחת, אבל אני מקווה להתרחב", הוא אומר. "יש ביקוש גדול למוניות בארץ בכלל והענף עובר מהפך אדיר, בגלל האפליקציות למיניהן. אפשר להזמין מונית בקלות, לשלם באשראי וזה חוסך נהיגה בכבישים עמוסים. באזור שלנו פועלות אולי שבע מוניות והאוכלוסייה מתרחבת. המקום רחוק ומבודד ואנשים לא רוצים לנהוג בעצמם מרחקים כאלה, בעיקר לא בלילה".

 

בתוך ענף ההסעות, זיהה ברנר נישה ייחודית, הסעות של ילדי חינוך מיוחד, שלא נמצא להם פתרון באזור מגוריהם וזקוקים להסעות יומיות למקומות מרוחקים. "אין אצלנו מספיק מוסדות מתאימים וצריך להסיע את הילדים למקומות מרוחקים", הוא מסביר. "אני למשל מסיע כל יום, הלוך ושוב, ילד בכיתה י"א מהצפון לבית ספר מיוחד בקיבוץ גבעת חיים בעמק חפר. להסיע את הילדים האלה זו בעיניי גם מצווה ושליחות. עושה לי טוב על הנשמה שההורים יכולים להיות רגועים, כי הילד שלהם בידיים טובות ויגיע ליעד שלו בבטחה".

 

אתה באמת אוהב לנהוג בכבישי ישראל?

 

"לגמרי. אני יכול עכשיו לנהוג עד אילת ובחזרה בלי בעיה. יש אנשים שבשבילם נהיגה היא עונש. אשתי למשל, אם היא עושה טעות בכביש היא מיואשת".

 

כשהוא לא נוהג או מעלה כתבות לאתר שלו, ברנר מוצא זמן גם להנאות החיים, לרבות טיולים בחו"ל. "יש לי מחויבויות לעבודה, אבל אני יודע גם ליהנות ובעיקר ממשיך לשמור על החיוך. ביום שהחיוך יירד, אני מחוסל".  

 

 

 חיה בצבעים, רוקמת חלומות

האישה שעזבה הכל והפכה מורה ליוגה

להגשים חלום: שחקניות בגיל 70

להחליף מקצוע אחרי גיל 50 

ממעגל האבטלה בחזרה לשוק העבודה בגיל 61

מורה בן 91: הפוש של נפתלי שטרן

גמלאים למען גמלאים: למצוא ייעוד חדש בפנסיה

 

מחפשים עבודה מעל גיל 50? הצטרפו לקהילת הצעות העבודה של מוטק'ה

 

0  תגובות 0 אהבו


קישור:
הקלד כתובת לסרטון יוטיוב:
עוד בקריירה שנייה

הגברת הראשונה של עולם הקוסמטיקה
הסיפור של יפה בירנפלד, 85, מוכיח שהצלחה יכולה להגיע בכל גיל, אבל היא דורשת אומץ, תעוזה וביטחון עצמי. כדי...
לקריאת הכתבה
הקימו עסק עצמאי דווקא בפנסיה
בעוד עבור רבים הפנסיה מסמלת את סוף הדרך, עבור אנשים אחרים זוהי רק ההתחלה של החיים הטובים. יש אנשים...
לקריאת הכתבה
יוזמים בגיל 70
הם יכלו לשבת רגל על רגל וליהנות אחרי שנות עבודה רבות. הם יכלו להיות סבים וסבתות במשרה מלאה. אבל במקום כל...
לקריאת הכתבה
למעלה
חזרה