"כל בוקר הוא מאבק": להתמודד עם השכול

יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה השנה יהיה הראשון של משפחת עציון כמשפחה שכולה, בלי זאביק, שנהרג במהלך מבצע צוק איתן מפגיעת פצמ"ר. "לזאביק זה לא יכול לקרות", הייתה התחושה של כל מי שהכיר את הרבש"ץ (רכז הביטחון) של קיבוץ נירים בעוטף עזה, אבל עציון, מהמעטים שנותרו בקיבוץ המופגז בכל ימות המלחמה, יצא באחד מימיה האחרונים עם סגנו שחר מלמד ז"ל ועם מזכיר המשק גדי ירקוני, לתקן תשתיות חשמל שניזוקו בהפגזה קודמת. פגז המרגמה שנפל לידם לא הותיר להם סיכוי. עציון ומלמד נהרגו, ירקוני איבד את שתי רגליו.

"הזמן שעבר לא הקל, אלא רק הפך את זה ליותר קשה", אומרת אלמנתו נאוה, שנותרה עם חמשת ילדיהם, בני 23-12.  "הזמן מרפא? אלה רק מילים יפות. כל בוקר הוא מאבק חדש בשבילנו".

פטריוט למקום

לא חלם לעזוב. עם המשפחה בזיתים. צילום מהאלבום המשפחתי של משפחת עציון

עציון, בן 55 במותו, נולד בגבעתיים אך גדל בקיבוץ נירים. "אביו היה מילדי טהרן וכשהגיע ארצה התגורר בקיבוץ גניגר", מספרת נאוה, "הוא תמיד חלם לחזור לגור בקיבוץ אז בתחילת שנות ה-70 כששמע שמחפשים חשמלאי בנירים החליט לעבור עם המשפחה".

נאוה מציינת שמאז גיל הנעורים זאביק מעולם לא עזב את הקיבוץ. "הוא היה מאוד פטריוט למקום. לא היה מה לדבר על מעבר מפה", היא מסבירה. "זה לא שהדברים האלה לא עלו אבל ידעתי שאין לזה סיכוי. הוא נורא אהב את חבל הארץ הזה, את המרחבים, את הנוף המדברי. הוא היה מחובר לאדם ולאדמה במקום. למרות כל מה שעברנו פה, כולנו איכשהו קיווינו שזה ישתפר".

אפילו במהלך "צוק איתן", כשנאוה והילדים שהו בקיבוץ משמר העמק שבעמק יזרעאל, הוא לא הסכים לעזוב. "הילדים הגדולים שלי הגיעו מדי פעם לנירים", היא נזכרת. "אבל זאביק נשאר פה כל הזמן. היה ברור שהוא חייב להישאר. הוא היה בין היחידים שלא יכלו לזוז מפה וגם לא היה מסוגל להתנתק. לפעמים הוא היה מגיע אלינו לכמה שעות ואז ממהר לחזור".

מתנדב בנשמתו

טיפוס הרפתקן שאהב לטייל ולצלול. צילום מהאלבום המשפחתי של משפחת עציון

במהלך 14 השנים האחרונות שימש עציון, הנדסאי מכונות במקצועו, כרכז הביטחון של הקיבוץ. "תמיד הייתה לו זיקה לעניין", מספרת נאוה. "הוא היה הכי מתאים פה לתפקיד הזה, אין מה לדבר. הוא גם היה טיפוס הרפתקן שאהב לצלול ולטייל ואף הוכשר כחובש. במשך 27 שנים הוא שימש כנהג אמבולנס וחובש בהתנדבות במד"א.

"הוא היה איש אוהב חיים, שמח וטוב לב", היא אומרת. "איש משפחה למופת, מטפח ודואג, בשלן מעולה, שהיה מנסה עלינו כל מיני תבשילים. הוא גמע את החיים בגדול. אהב לשיר, אהב את הגששים ואת יוסי בנאי".

איש משפחה למופת. צילום מתוך האלבום המשפחתי של משפחת עציון

מעבר לחיים הפרטיים, בקיבוץ הוא היה מסייע בכל דרך, החל מהגברה לאירועים ועד לאינסטלציה, וכרכז ביטחון, הוא גם ליווה את הילדים באוטובוס לבית הספר. "הוא היה מתנדב בנשמתו, מתמצא בכל תחום", היא מוסיפה. בטקס יום השואה לפני שבוע למשל, לא היה מי שירכיב את מערכת ההגברה, התפקיד הקבוע של זאביק, וגם בטקס יום העצמאות יצטרכו למצוא פתרון. "ההרגשה מאוד מוזרה ולא רק לי, אלא לכולם. הוא היה חלק בלתי נפרד ממערך החיים פה. אדם שאפשר לסמוך עליו. עד היום הילדים בקיבוץ שואלים אותי מי ישמור עליהם".  

ילדיהם הגדולים של זאביק ונאוה כבר פרחו מהקן והיא נותרה עם שני הקטנים בבית הריק. "זה לא קל", היא מתארת, "כל יום לגרד את עצמי ואותם מהמיטות ולהתחיל מחדש. ביום הזיכרון זה עוד יותר קשה, פעם ראשונה כמשפחה שכולה".

אבל הילדים הם גם מה שנותן לה את הכוח להמשיך. "המילים 'תהיי חזקה' הן קלישאה. חזקה, לא חזקה, יש ברירה? אני בקשר מאוד טוב גם עם המשפחה של זאביק. אני אמנם יותר מחפשת עכשיו את המשפחתיות האינטימית, אבל יש כאן בקיבוץ גם הרבה חברים שעוטפים אותי. גם העבודה שלי כגננת נותנת לי הרבה כוח. לטפל במישהו אחר, זה תמיד טוב".

איך מתמודדים עם חרדה?

גולשי מוטק'ה כותבים לקראת יום הזיכרון