חזרה ליחסים

"כשאחי נהרג במלחמה המשפחה קרסה"

כשעמוס ניר נהרג במלחמת יום כיפור, הוריו ניצולי השואה לא יכלו לשאת שוב את המוות. היה זה אחיו, צביקה ניר, כיום בן 73, שהקים עצמו מההריסות כדי לתמוך באימו
מאת שרי שיין 07/05/19
כשעמוס נפטר, האשימה האם את אחיו הבכור שלא שמר עליו מספיק. צביקה ניר, צילום באדיבות המשפחה

 

 

 

ב-24.10.73, בעיצומה של מלחמת יום כיפור ובקרבות שנערכו בעיר סואץ, נתקלה יחידתו של עמוס ניר בכוח קומנדו מצרי. ניר נפל בקרב. הוא השאיר אחריו אבא ואימא שורדי שואה,  שלא הצליחו להתמודד עם מוות נוסף ונוראי מכל שנפל עליהם, ואח בכור הגדול ממנו ב-4.5 שנים, צביקה, שלא יכול היה להרשות לעצמו להתרסק או להישבר. בעוצמות גדולות הוא הקים את עצמו מהאובדן כדי לתמוך בהוריו, בעיקר באימו.

 

צביקה ניר (73), האח השכול, הוא עורך דין, משורר וסופר, שכתב בין השאר את הספרים "היד שהוציאה אותי להורג",  "זמן הלב'" ו"אמת". בסוף החודש ייצא ספר שיריו החדש, "אלוהי התשוקות הבוערות". ניר מכהן כיו"ר אגודת הסופרים בישראל, נשוי, אב לשלוש בנות וסב לשישה נכדים. לאחד מהם קוראים עמוס, לאחר ניר. "שתי הבנות שלי היו בהריון פחות או יותר במקביל", הוא מספר. "הגדולה ילדה ראשונה והחליטו לקרוא לילד עמוס על שם אחי, אני ממש לא הייתי בסוד העניינים. אחרי הברית נסעתי לבתי השנייה שהייתה אז בארה"ב, והם החליטו לקרוא לילד ניר, שוב בלי התערבותי. המחווה שלהן כמובן דיברה אל ליבי. היום זה קצת משונה לי כששניהם משחקים, ופתאום לקרוא להם עמוס! ניר!". 

 

צביקה ניר היה בן שנה כשעלה עם הוריו מקלוז' ברומניה. הם שוכנו בשיכון עולים בטבעון. זאת הייתה קבוצה של כשבעה בניינים שאוכלסו בשורדי שואה. דירות בנות חדר, פינת מקלחת ופינת מטבח. שם גדל עד גיל תשע, שם גם נולד אחיו עמוס.

 

 

"כשאחי נפטר אימא האשימה אותי שלא שמרתי עליו"

 

 צביקה (מימין) ועמוס ניר בילדותם, צילום באדיבות המשפחה

 

 

מה המשמעות של לגור בשיכון שכולו שורדי שואה?

"אני זוכר לילות רבים של צעקות וסיוטים של דיירי השכונה, ואת אימא שלי מרגיעה אותי ואומרת: 'זה בגלל שהם סבלו'. אני הייתי אחד היחידים בשכונה שהיה לו סבא. אבא של אבא שלי. כמעט לאף אחד שם לא היה סבא. מהצד של אימא שלי כולם נפטרו. אתה חי במסגרת שאף אחד לא מדבר עברית. אצלנו דיברו הונגרית. היום אני יודע את מה שאז רק הרגשתי, שאימא שלי הייתה בטראומה מכל מה שעבר עליה. עד היום אני לא ממש יודע מה עבר עליה, ואני כנראה לעולם לא אדע.

 

"אני רק יודע שנלקחה לאושוויץ עם אימא שלה וגיסתה שהייתה בתחילת הריון. כשהפרידו ביניהן ברציף, אימא שלה שאלה את הקצין שעל פי טענתה היה יוזף מנגלה למה מפרידים ביניהן. הוא אמר 'את המבוגרים אני שולח לנוח ואת הצעירים לעבודה'. היא ביקשה ממנו לא לשלוח את כלתה לעבודה כי היא בהריון. הפרידה מאמה הייתה קשה. רק אחרי המלחמה היא הבינה שזמן קצר אחרי הפרידה נשלחו שתיהן למשרפות. אימא שלי בכתה על רגע הפרידה הזה עד יום מותה. גם ימים ספורים לפני מותה היא בכתה. שאלתי אותה בעדינות למה היא בוכה, והיא ענתה: 'אני בוכה על אימא שלי'. גם אבא שלי עבר דברים נוראיים. הוא גויס בכפייה לצבא ההונגרי, ברח יחד עם אחיו המבוגר שמת בדרך מטיפוס. אמו ואחיו הצעיר נהרגו במשרפות".

 

כשעמוס אחיו נהרג ניר היה בן 27, נשוי מזה חצי שנה. הוא היה במילואים בבור חמ"ל הרמטכ"ל כנציג מחלקת היסטוריה. מכיוון שאחיו היה קשר, יכלו ליצור קשר תוך כדי המלחמה. "לילה אחד בתחילת המלחמה התעוררתי בעקבות חלום בלהות", הוא מספר, "חלמתי שאחי עמוס קיבל ירייה בראש בשטח בנוי. הוא ביקש שאבוא לעזור לו. הערתי את אשתי והיא ניסתה להרגיע אותי שהחלום נובע מהחרדות והדאגה שלי לאחי. הוא היה כמו בן שלי, אני גידלתי אותו. במותו הרגשתי יותר אב שכול.

 

"אבא שלי היה שוטר והיה נעלם לחודשים ארוכים לקורסים שונים. אימא שלי הייתה עקרת בית מאד שברירית. בגיל 13 כבר מימנתי את עצמי ועזרתי להוריי. חיברתי את שני עיתוני התשבצים בארץ, 'תשבץ והחידון' ו'התשבצון'. הרווחתי יותר מאבא שלי. הייתי מקבל שמונה לירות על תשבץ ענק וחמש לירות על תשבץ קטן. אני לא חושב שאי פעם הייתי ילד, כבר בגיל שמונה הייתה לי אחריות. קודם לאימא שלי שהייתה בוכה בקלות בעיקר כשאבי נעדר, ואחר כך אחריות על אחי הקטן. שמרתי עליו עד שנהרג. אחרי מותו אימא שלי האשימה אותי שלא שמרתי עליו".

 

ממש במילים אלה?

"ממש. היא חשבה שיכולתי למנוע את זה".

 

 

"אבא התפרק בבכי, פעם ראשונה שראיתי אותו ככה"

 

 עמוס ניר כחייל, צילום באדיבות צביקה ניר

 

 

ספר לי על היום שבו הודיעו על מותו.

"לא הודיעו. פשוט לא הודיעו, אני גיליתי כשהוא כבר היה קבור. בשלב מסוים נותק בינינו הקשר. זה כבר היה אחרי הפסקת אש, והבנתי שמשהו קרה. בתחילת המלחמה בנינו מחלקת היסטוריה ואכ"א נפגעים כשאלון, שקצינות מילואים הפיצו בין חיילים פצועים בבתי החולים. איפה נפגעת, מי נפגע אחריך, מי היה לידך וכיו"ב. כל כמה ימים הייתי עובר על הגיליונות. כשלא שמעתי מאחי עברתי על הגיליונות שעדיין לא קראתי, ומצאתי שני תחקירים של שני פצועים שסיפרו שנכנסו לעיר סואץ ב-24.10 ולפניהם נפצע קשה אחי. הוא קיבל ירייה בראש ונפל.

 

"חיפשנו בבתי חולים ורק בערב, כשהבנתי שהוא נהרג, הלכתי לרבנות הצבאית. שם הראו לי שרידים שלו - משקפיים ותלתל. הוא כבר היה קבור בבית קברות ארעי. לא הייתה סיבה לא להודיע. אני מנסה בכל כוחי לא לבכות עכשיו מהזיכרון של אותו יום. פקודות מטכ"ל אומרות שצריכה לצאת משלחת בבוקר. לא הייתה לי שום כוונה לחכות לבוקר. הרמטכ"ל אישר שאם אמצא שני סגני אלופים שיבואו איתי ואצליח לשכנע את הרופא המשפחתי להגיע, אוכל להודיע להוריי באותו הערב.

 

"שני סגני אלופים התנדבו לבוא איתי. עברנו דרך הרופא המשפחתי שסירב לבוא. זה היה הרגע שבו איבדתי את העשתונות ונתתי לו סטירה. עד אותו רגע ניסיתי לשמור על איפוק ותפקוד. הרופא חשש להתמודד מול אימי. הוא טיפל שנים בדיכאונות שלה ולא רצה להיות נוכח. גררנו אותו בכוח לדירה של הוריי, כשכל הדרך הוא מיילל 'אני לא יכול'. זה היה נורא. אימא שלי התחננה שאגיד לה שהוא פצוע, אפילו פצוע קשה, אבל פצוע. אבא שלי התפרק בבכי. זאת הייתה פעם ראשונה שראיתי אותו ככה".

 

 

"אף אחד לא חשב אז על אחים שכולים"

 

 "בין ההורים הייתה אהבה עצומה, אבל הם לא ידעו להתאבל יחד". צביקה ניר, צילום באדיבותו

 

 

איך ההורים מתמודדים שוב עם המוות?

"לא מתמודדים. אימא שלי לא יצאה שנה מהדירה, הסתגרה בחדר שלה, חלק מזמן בחושך. לא הכירה בזה שהוא נפל. אבא שלי היה רב פקד במשטרה וזה הרג אותה שהוא חוזר לעבודה. הם לא השתתפו בשום אירוע - לא ערב חג, לא ליל סדר. ההורים שלי היו אהובים עוד לפני המלחמה. הוא היה בן 17, היא הייתה בת 14 וחצי. אחרי המלחמה הוא חזר לעיר, ולמרות שאמרו לו שהיא מתה הוא לא הפסיק לקוות, וחיכה לה יום יום בתחנת רכבת. עד שיום אחד היא הגיעה. 

 

"הייתה ביניהם קירבה ואהבה עצומה, אבל הם לא ידעו להתאבל ביחד. אבא שלי נפטר בגיל 55 מלב, סרטן, כל מה שרק אפשר, פחות מארבע שנים אחרי שאחי נהרג. ראיתי אותו נגדע לנגד עיניי. אחרי מותו העברתי את אימי לדירה מולי וגם היא נפטרה בגיל 60 ומשהו ממחלה קשה. בגיל 40 כבר הייתי יתום ואח שכול".

 

איך אתה התמודדת עם מות אחיך?

"קשה מאד. אף אחד לא חשב אז על אחים שכולים ומה הם עוברים. הדאגה הייתה להורים ולאלמנות. היו אחים שקרסו, היו אחים שהתאבדו, היו אחים שברחו לחו"ל. היום זה שונה. יש גוף שנקרא 'לנצח אחי'. יש יותר מודעות. מה שעזר לי היה כנראה האופי החזק שלי. גם אשתי עזרה, אבל היא הייתה אז מאד צעירה".

 

מה הייתה השיחה האחרונה שלך עם אחיך?

"הוא היה אצלי בבית ביום כיפור. קראו לו למילואים, התחבקנו וזהו. לא ידענו שזאת מלחמה. הצפירה הגיעה רק אחר כך. בקשר דיברנו ממש בקטנה. דווקא הבנתי ממנו שהוא לא ממש בלב המערכה".

 

ספרו השלישי של צביקה ניר, "אמת" (הוצאת הקיבוץ המאוחד) למעשה היה הראשון שכתב, והתקשה להוציא אותו לאור. השכול הוא אחד הנושאים המרכזיים בספר, ועולה ממנו דיון טעון בשאלה האם יש הבדל בין שכול לשכול. האם צריך להבחין בין משפחה שבנה נהרג בקרב לבין משפחה שבנה החייל נפטר ממחלה. וככה כתב: "מצאתי את עצמי מהרהר יותר ויותר בשאלה אם כל מתיו של הצבא, כולם גיבורים המה. ואם אכן זו ההסכמה הלאומית והחוקתית, האם יש בה צדק? האם היא הוגנת? יתרה מזו, אקצין דבריי, האם יש לה תוקף מוסרי? ...לא נדרשתי לבדיקה מעמיקה כדי לגלות כי בעיני המחוקק, הממשלה והצבא, כל חייל שנפטר ממחלה, שנרצח על ידי חברו, שנהרג בתאונה - בין אם מבצעית ובין אם תאונת דרכים אקראית, או חלילה שלח יד בנפשו - כמוהו כחייל שנפל בקרב". 

 

 

כמעט אף פעם לא צוחק

 

עם אחת מנכדותיו. יש לו נכדים העונים לשמות עמוס וניר. צילום באדיבות צביקה ניר

 

 

למה עלתה בך המחשבה הזאת?

"הייתי יועץ משפטי של בית יד לבנים. לפני כל יום זיכרון נבחר אב שכול לומר קדיש. יום אחד התפרץ אבא אחד על אבא אחר ואמר 'אני לא מבין למה אתה צריך להגיד קדיש, הבן שלך מת ממחלה ושלי נהרג בקרב'. ואז נפל לי האסימון, האם באמת יש הבדל. אנחנו זוכרים את חללי מערכות ישראל, אבל לא כולם נהרגו במלחמה. מאז אסון הכרמל כל שוטר, כל כבאי, כל עובד שרות בתי הסוהר שייכים למשפחת חללי מערכות ישראל. חייל שנרצח בפאב או טבע או חלה בזמן שירותו הצבאי נכנס לאותה רשימה. הבנתי שבתוך ההורים השכולים יש דרגות תחושתיות. לי אישית אין עמדה ברורה בעניין. האובדן הוא כמובן בדיוק אותו אובדן". 

 

מה קורה אצלכם ביום הזיכרון?

"השנה אני הולך לשלושה אירועים ומוזמן ל-20. ערב יום הזיכרון ברמת גן, למחרת בבית ספר התיכון שבו למדנו שנינו, ומשם אסע לקריית שאול ואעשה סבב. אני מתחיל באימא שלי בחלקת ההורים השכולים, משם עובר לקבר של אבא שלי, שנמצא שתי חלקות ליד אחי ומסיים אצל אחי. לפעמים אני חולם עליו. חושב מדי פעם מה היה אילו... אם הוא היה נשוי, אם היו לו ילדים. הוא כבר היה צריך להיות בן 68 אולי היו לו כבר נכדים".

 

אתה חושב שהיית היום אדם אחר לו הוא היה חי?

"אני לא יכול לדעת אבל יכול להיות שהייתי צוחק יותר. אני כמעט אף פעם לא צוחק. אני בקושי מחייך. לא יודע אם זה בגלל מה שעברתי ובגלל קריסת המשפחה מאז שנפל".

 

 

סיפור השואה האישי התגלה בתיבה ישנה

5 סיפורים מרגשים מאחורי שירי יום הזיכרון

"ידעתי בדיוק איך תשמע הדפיקה בדלת"

שכלה שני בנים, ועדיין מאמינה בחיים

אחות שכולה: "גם אחרי 49 שנים הכאב גדול מנשוא"

 

0  תגובות 0 אהבו


קישור:
הקלד כתובת לסרטון יוטיוב:
עוד ביחסים

אוגוסט עם הנכדים: כל הפעילויות הכי שוות
  אוגוסט הוא חודש לא פשוט לא רק בגלל החום והלחות, אלא גם בגלל שלרוב הילדים כבר אין מסגרות של קייטנות....
לקריאת הכתבה
קייטנת סבא וסבתא: מדריך הבטיחות
החופש הגדול כבר כאן,ויש להניח שהנכדים מבלים חלק לא קטן ממנו בביתכם. האם אתם ערוכים לכך מבחינה בטיחותית?...
לקריאת הכתבה
סבתא בשלט רחוק
כשתומר, אח של נופר גור אריה עזב עם משפחתו לגרמניה, המשפחה כולה עברה טלטלה -אבל את הטלטלה הכי קשה עברו הוריה,...
לקריאת הכתבה
למעלה
חזרה