"לא הרגשתי צורך לשים על עצמי תווית"

נגה פורת, 53 מיפו, לסבית, בזוגיות מזה 10 שנים עם טלי. עובדת סוציאלית במקצועה, מנהלת תכנית "חוסן זהב" לגיל השלישי, המלמדת אנשים בגיל מבוגר להתמודד עם אתגרים ועם שינויים.

איתי בתמונה: "טלי, בת זוגתי, ושני הכלבים שלנו, מישי ופולי. יצאתי מהארון שנים רבות לפני שפגשתי את טלי. שתינו חיינו שנים רבות בחו"ל - טלי למדה לדוקטורט באנגליה, אני עבדתי בצרפת, שם הייתה לי בת זוג. כשחזרתי לארץ נרשמתי לאתר הכרויות לנשים ודרכו הכרתי את טלי, והתברר שאנחנו גרות בשכנות. שתינו מעולם לא נישאנו ואין לנו ילדים".

על תהליך היציאה מהארון: "מילת המפתח היא אכן תהליך. גדלתי במושב שיתופי-דתי, והתחלתי להיות בקשרים עם נשים בצבא. אני לא יכולה להצביע על נקודת ההתחלה ועל נקודת הסוף של התהליך. תמיד קיבלתי את עצמי והרגשתי בנוח עם עצמי, היו לי מערכות יחסים עם גברים ועם נשים, ולא הרגשתי צורך לשים על עצמי תווית. בערך בגיל 23 הבנתי סופית שלהיות עם נשים זה הכי נכון לי".

איך הגיבה המשפחה והסביבה הקרובה לתהליך? "ברור שזה לא היה חלום של ההורים שלי, שאהיה לסבית. היו מריבות אבל לאט לאט הם הבינו שזה סגנון החיים שלי. אבא שלי כבר לא בחיים, הוא היה איש מקסים שלימד אותי לאהוב אנשים ואת העולם. כשגרתי בצרפת עם בת זוגתי ההורים באו לבקר אותי. הכשרתי את כל הבית לקראת הביקור, כי היה לי חשוב שירגישו טוב בבית שלי. כשאני מגיעה לבקר את אימא אני לא מחללת שבת. חשוב לי שהיא תרגיש שאני מכבדת אותה, ובמקביל אני רוצה שתכבד אותי ואת בנות זוגי.

"ההורים תמיד אהבו את בנות הזוג שלי. מה שלי סייע בתהליך זה מפגש עם אנשים שעזרו לי להיות סלחנית כלפי עצמי. היום אין לי צורך בדגלים ובסיסמאות. אני יודעת שזאת לא חשיבה פופולרית, אבל אני חושבת שמצעד הגאווה במתכונת שלו מרחיק את הדרך לזכויות שוות. אם היה שבוע גאווה קצת אחר, עם סדנאות ופורומים, זה היה עוזר יותר. החוק לא מכיר בנו כבנות זוג ואלה דברים שיותר מטרידים אותי. אני מכירה את החברה הדתית. בחורים צעירים שרוקדים חצי עירומים לא ישכנעו אותם. זה לא שאני לא חושבת שצריך מצעד, אבל איך בחור צעיר שרוקד על משאית עם מכנסיים קצרים מייצג אותי, לסבית בת 53? זה ששמים את הפוקוס על המיניות זה הפספוס של העניין".

 נגה (משמאל) עם בת הזוג טלי ושני הכלבים, מישי ופולי. "בגילי אני מרגישה את היכולת לומר: 'זה מי שאני'". צילום: רענן כהן

מי אני אחרי השינוי? "אני מתאמנת באייקידו, סוג של אמנות לחימה שמבוססת על הרמוניה ולא על כוח, ואני מיישמת את זה בחיים. כשהייתי צעירה היה קונפליקט עם ההורים, והתנגחנו עד שהסכמנו שאנחנו לא מסכימים, לא בדת ולא בפוליטיקה. והם למדו לכבד ולקבל אותי. זה היה חלק מהחינוך שנתנו לי, לכבד אנשים, לא סתם אני עובדת סוציאלית. כשהייתי אומרת בחיל ורעדה שאני לסבית קיבלו את זה ככה, וכשאמרתי את זה בביטחון זה כבר היה אחרת".

מה ההבדל בין להיות לסבית לפני 20 והיום? "כשאתה צעיר וצריך להתמודד לבד בלי תמיכה מסביב, הרבה פעמים הקושי והכעס מופנים כלפי עצמך, והפגיעות הרבה יותר גדולה. זה תהליך שהיום אני מדברת עליו בפשטות, אבל זה לא קל. הייתי אדם מאד כועס. היום יש הרבה יותר מודלים חיוביים סביבי. אדם צעיר צריך לראות מודלים מסביבו. מי יצאה מהארון לפני 20 שנה? על מי יכולתי להסתכל ולהגיד לעצמי שזה אפשרי? היום יש יותר ארגוני תמיכה, יותר אנשי מקצוע, אבל עדיין צריך לתת יותר מידע וכלים לאנשי מקצוע. היום יש חברי קהילה בגיל השלישי שפעם היו צריכים לחיות בחדרי חדרים. זה הזמן לתת כלים לאנשי מקצוע מסביב כדי שיוכלו לעזור להם, לאדם שחי למשל בלי תמיכה משפחתית או חברתית".    

מה חסר לך כקהילה גאה בגיל השלישי? "כל מרכזי היום והמועדונים לגיל השלישי מכוונים להטרוסקסואלים. כל נושא ההתבגרות בקהילה לא פשוט בכלל. צריך לדאוג למסגרות שמותאמות לקהילה החד-מינית, לאפשר תמיכה חברתית מסביב. הרבה פעמים אין ילדים ואין מי להישען עליו. אני גם בחרדה מה יהיה עוד 20 שנה? מה יהיה אם יקרה משהו לבת זוגתי, מה אעשה? לי אין לי כסף להיכנס לדיור מוגן. אני רואה כמה אני עוזרת לאימא שלי, מי יעזור לי?".

מה היתרון להיות מחוץ לארון בגיל מבוגר? "השלמות הזאת היא אחד הדברים שהגיל נותן. יש שקט. גם נשים שהיו נשואות אומרות: שילמתי את חובי, עכשיו אני יכולה לחיות את חיי. בגילי אני מרגישה את היכולת לומר 'זה מי שאני', ומצאתי את טלי שהיא המתנה הכי גדולה בעולם וחלק מהטוב הזה אני מחלקת סביבי".

יש לך מסר למי שמתמודד עם דברים דומים? "יש לי עצה אוניברסלית לכל התמודדות: הסתכלו פנימה, מה באמת נכון לכם. עצמו עיניים למה שמתרחש בחוץ ותבינו קודם מה אתם רוצים לעצמכם. היעזרו בגופים שנותנים תמיכה. אדם צעיר או מבוגר שפתאום מרגיש שהוא נמשך לאותו המין, עולמו מתערער. פתאום אין לו על מה ועל מי להישען. אם תשאלי אותי על דבר אחד שארגונים צריכים לעשות כדי לעזור, זה לתת את האפשרות להבין מי אני בלי לפחד".

מוטו לחיים: "חוסן  לחיים זה היכולת להבין איך אני מגיעה לאיזון נכון במציאות משתנה. איפה אני צריכה ללמוד לנהל את המציאות שלי אחרת, איפה אני צריכה לוותר ואיפה להתעקש. וזה מה שאני מלמדת אנשים בגיל השלישי. זה המוטו שלי, אין לי צורך להילחם באף אחד היום". 

לפרויקט גאווה 2017 - גילאי 60+ של מוטק'ה  

היכרויות במוטק'ה: בימים הקרובים תיפתח אפשרות לחברים ולחברות באתר לחפש בני זוג מאותו מין למטרות רומנטיות.