חזרה ליחסים

"לא רק ספר בישול, ספר על אמהות"

העיתונאית עמליה ארגמן-ברנע עמלה על ספר המאגד את המתכונים, הסיפורים והפנינים של אמה זהבה, אוטוטו בת 100. שמענו על היחסים המורכבים ביניהן, וגם קיבלנו מתכון לפירוגי
מאת מיה אבידן 23/03/17
כילדה, לא סבלה את האוכל של אימא. עמליה ארגמן-ברנע ואמה, זהבה ברש. צילום באדיבותן

 

 

אם מישהו היה אומר לעמליה ברש בת ה-17 שיבוא יום והיא תכתוב ספר על אימא שלה ועל התבשילים שלה, היא היתה פורצת בצחוק מתגלגל ומציעה לכם לקפוץ לאיזה בית קפה ירושלמי במקום. אבל כמה עשורים טובים אחרי, אותה נערה - שהפכה בינתיים לעיתונאית ולסופרת עמליה ארגמן-ברנע - עומלת בימים אלה על "ספר אוכל, לא ספר בישול", שיאגד בתוכו את מיטב המתכונים, הסיפורים והפנינים של אימא שלה, זהבה ברש, אוטוטו בת 100.

 

את ההחלטה להוציא לאור את הספר הייחודי היא זוקפת לזכותו של "ספר" ייחודי אחר, פייסבוק. ארגמן-ברנע החלה לתעד, בפוסטים ובקטעי וידאו, את הפנינים של אמה, ולאט לאט הפכה האם לאושיית פייסבוק - מבלי שאף יהיה לה חשבון משלה. "התחלתי לכתוב על אימא, על סיטואציות שקשורות אליה ואת הדעות שלה על סדר היום ועל פוליטיקה", היא מספרת. "ראיתי שאנשים נדלקים מהתגובות שלה, ולאט לאט היא הפכה אייקון בפייסבוק. או פייזבוק, כמו שהיא אומרת".

 

השחקנית אודיה קורן, חברתה בפייסבוק ובחיים, הציעה לארגמן-ברנע להוציא ליין חולצות עם אמרות השפר של זהבה, ומשם הרעיון החל להתגלגל. "חשבתי איך אני מפגישה את האנשים עם אימא שלי באופן קבוע יותר". בתגובה אמה, אז בת 97, דרשה ללמוד להפעיל מחשב בעצמה: "אבל לא צריך לקנות, אם מישהו יזרוק – אני אקח".

 

את הגישה הזאת, שמקפלת בתוכה אג'נדה נכחדת והיא שאין סיבה לרוץ ולקנות חדש, ניתן למצוא גם במתכונים של זהבה, שבעבר ראו אור במגזין "זמנים מודרניים" של ידיעות אחרונות, שם כתבה ארגמן-ברנע טור פופולרי.

 

"הייתי מפרסמת שם טורים בסגנון של 'קחי מה שיש לך במקרר, שימי בקערה וכו'', היא נזכרת. לצורך העבודה על הספר ניגשה עמליה לארכיון העיתון, אספה משם טורים ומתכונים והחלה לעמול על הספר, שאת תאריך צאתו היא מייעדת ליום הולדתה המאה של אמה.

 

 

"ראית פעם פצצה בת 100?"

 

 ליום הולדת 100 חולמת לצבוע את השיער לבלונד. זהבה ברש וכלבתה של עמליה. הצילום באדיבות עמליה

 

 

עמליה ארגמן-ברנע, 66, נולדה בירושלים. היא בתם היחידה של זהבה ושל העיתונאי מנחם ברש, אימא לשניים וסבתא לארבעה, מה שהופך את אמה זהבה – המתגוררת בירושלים עד היום - לסבתא רבא לארבעה. ארגמן-ברנע היתה נשואה פעמיים. מנישואיה הראשונים נולד לה בן, שנהרג בצורה טרגית בתאונת דרכים בגיל 4 בלבד. נישואיה השניים לעיתונאי אהרון ברנע נמשכו עשרים שנה. את הקריירה העיתונאית שלה החלה בעיתון "דבר", ומאוחר יותר הצטרפה לקבוצת ידיעות אחרונות. ספר האוכל על אמה אינו הספר היחיד שכתבה, והוא יצטרף לשמונה ספרים פרי עטה.

 

"ראית פעם פצצה בת מאה?", שואלת אותי ארגמן-ברנע. תמצאו לי בבקשה עוד מישהי, שלא לומר מישהו, שיגדיר כך בקול רם את אמו הקשישה. אבל ארגמן-ברנע, שמעריצה את אמה ומנהלת איתה כיום קשר מעורר קנאה, עומדת מאחורי האמירה הזאת. "אני אומרת את זה בלב שלם", היא צוחקת ומסבירה: "היא עדיין במידה 38, לובשת את כל הבגדים שלי מהתיכון ומקפידה ללבוש צבעים מאוד חזקים, כי 'זקנים לובשים חום ושחור ולכן נראים זקנים'. היא עונדת תכשיטים, נראית מיליון דולר - ואין לה אפילו קונדישנר", אומרת בתה, ומספרת שהתכנית העיקרית של האם הקשישה ליום הולדתה המאה הוא לצבוע את השיער לבלונד.

 

לגילה המופלג מגיעה זהבה ברש כשהיא חריפה, מתפקדת כמעט לחלוטין בכוחות עצמה ומוקפת בעשרות חברים בני גילאים שונים. היא עדיין רוקדת בכל החתונות שאליהן היא מוזמנת. רק בשנתיים האחרונות הסכימה להיעזר במטפלת, זאת לאחר שפסלה את בית האבות שהציעו לה על סעיף "פאר יתר", ומסתפקת במועדון קשישים שאותו היא מקפידה לפקוד.

 

 

"גיליתי את אימא רק אחרי שאבא נפטר"

 

 חוגגת יום הולדת 99. זהבה ברש, הצילום באדיבות בתה

 

 

לא תמיד היו היחסים בין האם לבת קרובים כל כך. "אני הייתי בת של אבא", מסבירה ארגמן-ברנע. "אבא היה עיתונאי, הוא היה אינטלקטואל, סופר, ידע עברית על בוריה. איתו היה לי עולם משותף של ספרים, כתיבה וקריאה. עם אימא לא. כשנכנסתי לידיעות אחרונות, שם גם הוא כתב, אבא היה מגניב לי דרך המערכת בירושלים מעטפה, לפעמים גם עם כסף, שאימא לא תראה, וכותב שזה רק בשבילי. אלפי מכתבים יש לי ממנו. כל מה שאני, כל מה שהפכתי להיות בפן המקצועי - זה בזכותו. סך הכל, ביחד עם שני הבעלים שלי, יש עליי 150 שנות עיתונות".

 

את אמה גילתה לראשונה רק לאחר מותו של אביה. "הוא היה מאושפז שש שנים, מחובר למכונת הנשמה, ושש שנים אימא ישבה לידו. טיפלה, רחצה, סירקה. זאת הייתה מסירות שהיה קשה להכיל". ארגמן-ברנע חשבה שאחרי שילך האב לעולמו אמה לא תמצא את מקומה. אבל אז היא התחילה להתנדב, לתפור חזיות ראשונות לנשים כרותות שד. "פתאום הבנתי שאבא שלי יכול היה להיות מה שהוא היה רק בגללה. היא אפשרה לו את חיי הרוח האלה. לה לא היה שום חלק בעולם הזה", היא אומרת.  

 

"גיליתי שעשיתי לה קצת עוול, שלא הבנתי את החלק שלה. אבא שלי לא היה פמיניסט גדול. הוא היה נותן לה כסף למשק בית בתחילת כל חודש, ושתסתדר עם זה. כל האג'נדה הצרכנית, זה לא רק מתוך ילדות עשוקה ומבית עני".

 

על העמידה בצל משך כל שנות נישואיה, זהבה ברש מפצה כיום, ועוד איך. "פתאום גילינו אותה", מספרת בתה. "היום היא אישה מאוד יפה, על אף שמעולם לא נחשבה לאישה יפה. לא אמרו לה את זה והיא לא נתנה דעתה לטיפוח", מספרת ארגמן-ברנע. "למספרה הלכה רק פעמיים בחיים, בשתי החתונות שלי. כיום היא לומדת פסנתר. יש לי תמונה שלה עם שתי ידיים על הקלידים. המטפלת שמה לה לק לראשונה. פשוט יפהפייה".

גם את האוכל שלה התחלת להעריך רק מאז שגילית אותה מחדש?

 

"האוכל של אימא היה נוראי בשבילי כשהייתי ילדה. כשנחשפתי לאוכל אחר - זאת היתה תגלית. המרידה שלי באוכל של אימא הגיעה ביחד עם המרידה הכללית. ברחתי בגיל 16 מבית הספר הדתי, עזבתי את הבית בגיל 18 ולא חזרתי מימיי. שנים לא נגעתי באוכל שלה".

 

 

געגוע ברוטב עגבניות מתוק

 

 

עמליה ארגמן-ברנע כתינוקת עם אמה זהבה. צילום מתוך האלבום המשפחתי

 

 

רק בשנים האחרונות, הזדחל פתאום פנימה הגעגוע. "התחלתי להתגעגע לאוכל של אימא, פיזית. לבצק עם בצל מטוגן או למרק עגבניות. התחלתי ללכת למסעדות יהודיות אבל אף אחת לא הצליחה לחקות את הטעמים ההם. רק בגיל תשעים היא התחילה לבשל לי שוב את המאכלים שבישלה לי כשהייתי קטנה. חזרתי אליהם. יש שם מתכון של כרוב ממולא באורז, והיא עושה את זה דק-דק. רק הריח שלו גורם לי געגוע".

 

ואולי זאת הסיבה, הגעגוע, שבגללו אימא זהבה מכינה את אותם המתכונים כבר 80 שנה. היא עזבה את פולין ב-1935 באמצעות נישואים פיקטיביים למדריך שלה בתנועת בית"ר. לפני שעזבה, בירכה אותה אמה, סבתה של עמליה: "ילדתי היקרה, שתמצאי חן בעיני אנשים". זאת היתה הפעם האחרונה שבה ראתה את משפחתה.

 

את המתכונים שלמדה מאמה כמעט ולא שינתה. יוצאות מן הכלל היו העגבניות. "בפולניה לא היו עגבניות", מסבירה ארגמן-ברנע, "זה ירק שנכנס למזרח אירופה מאוד מאוחר ולא התקבל באהדה על ידי המטבח היהודי. 'תפוחים טרפים', כך כינו אותן. מה שמצחיק זה שאני דווקא זוכרת מטעמי הילדות שלי עגבניות בכל תבשיל. אימא כל הזמן מדגישה שזה אוכל שהיא למדה מסבתא, כי באיזשהו מקום, האוכל שלה הוא יותר ממזון לגוף, זה גם לשמר את המורשת".

 

המורשת הזו כוללת גם הרבה שומן, שמאלץ וגרוויוועלך. שמן זית זהבה לא אוהבת, חמאה היא אוכלת כל חייה. בין היתר היא גם רוקחת ריבות מפירות בשלים מדי, שאותם היא רוכשת כשמחירם בשוק מחניודה בירושלים מגיע לשני שקל לקילו, זכר לריבות שהיו רוקחים בפולין ומאחסנים במרתף הצונן במשך השנה. "בכלל", אומרת ארגמן-ברנע, "הגעתי למסקנה שהמטבח של אימא אקולוגי מבלי שהיא תדע על זה. היא ממחזרת הכל ומשתמשת בכל. אימא בחיים לא תשאיר את הברז פתוח כשהיא רוחצת כלים. כל סבון נוזלי שהיא רואה - מיד היא מוהלת אותו במים. שלושים שנה אני אומרת לה להפסיק עם זה, אבל היא ישר מוהלת אותו. היא לא סובלת אנשים שאוכלים הרבה בעיניה. לארוחה היא מכינה מרק, עיקרית וקומפוט. היא לא 'מעמידה סירים'. הכל כמידת האדם, וכך היא גם אוכלת".

 

מלבד העגבניות שהפכו למצרך קבוע, פה ושם חדרו למטבח של זהבה גם ירקות קפואים. לפעמים היא תשתמש בהם. "המטפלת שלה הודית ומכינה מהאוכל שלה, והילדים שלי אוהבים אוכל הודי ושונאים את האוכל של אימא", משתפת ארגמן-ברנע. "רק הנכד שלי מטורף עליו, בעיקר על הוולושקעס – ניוקי פולני. אימא עצמה טועמת אבל לא אוהבת. כשהיא באה אליי היא אוכלת, אבל יש לה הערות. פעם אחת לקחנו אותה למסעדה סינית, והיה לה מה להגיד על כל דבר. הקדשתי לביקור הזה טור מיוחד במדור שלי דאז בעיתון". 

 

 

"הזהות של אימא נכפתה עליה דרך המטבח"

 

המתכונים בספר, כפי שכבר הבנתם, הם רק תירוץ. "זה ספר על אוכל ואמהות", היא אומרת. "שני המרכיבים האלה משתלבים בתוך הספר. אוכל הוא לא רק המזון המבושל שנכנס לפה. הוא גם געגועים וחשבון נפש. באיזשהו מקום הזהות שלה כאימא נכפתה עליה דרך המטבח. במשך שנים נשים התעלמו מהזהויות האחרות שלהן, בייחוד במקרה שלי, שנולדתי שנים אחרי שההורים שלי נישאו. מבחינת אימא שלי, הדרך להכין אותי לחיים הייתה דרך האוכל. הזקנה הביאה לה עדנה. היא תמיד אומרת שהיא נלחמת במוח שלה: 'אם אני שוכחת משהו, אני מתרכזת חזק ועד שאני לא מושכת אותו בחזרה לזיכרון, אני לא מפסיקה ללחום'".

 

בשנים האחרונות, בייחוד בעקבות תוכנית הבישול נוסח "מאסטר שף", מדברים על מאכלים עם זיכרון, עם געגוע. זה משהו שאת מזדהה איתו? יש מאכלים שמחזירים אותך לנקודות ולאירועים מסוימים בחייך?

 

"פירוגי", היא עונה מיד. "אלו כיסונים שעשויים מהשילוש הקדוש תפוחי אדמה, קמח ובצל מטוגן. זה היה כמו מעבדה במטבח: כל השיש מקומח, ואימא היתה נותנת לי כוסית קטנטנה כדי ליצור עיגולים. זה היה יום חג בשבילי. בשנת 1980 אני ובעלי לשעבר, אהרל'ה ברנע, יצאנו בעקבות תפקיד לקהיר. היינו הזוג הראשון שם. היה לנו בית על גדות הנילוס. הייתי בהריון עם בתי הבכורה, ואימא ואבא באו לבקר. הייתה לי משרתת שהגיעה עד הבית ובישלה אוכל מצרי. היה לנו בית של שבעה חדרים, אבל המטבח היה בגודל של תא שירותים. אימא רצתה לפנק אותי ולבשל לי משהו. אמרתי לה מיד, 'פירוגי'. אפילו שהיא לא יודעת מילה ערבית, אימא ירדה למכולת וחזרה עם כל המצרכים. אחרי כמה שעות ישבנו מול הנילוס ואכלנו פירוגי". 

 

 

מתכון לפירוגי של זהבה

 

 פירוגי, צילום באדיבות עמליה ארגמן-ברנע

 

 

"פירוגי, בעברית 'כיסונים', הוא בשבילי טעמי הילדות כולם. הוא קופסת התכשיטים של המטבח הפולני, השילוב הגבוה בסולם האוכל המנחם: פירה תפוחי אדמה ובצק, כל אחד לחוד ושניהם יחד. אני זוכרת שהייתי גונבת פירה מהמלית שהוכן מבעוד מועד, והמתין לתצורות הגיאומטריות של הבצק, ואימא בגבה אלי הייתה אומרת: 'תיכף לא יישאר לי במה למלא'.

 

"אני עצמי מעולם לא ניסיתי להתמודד עם הכנת הפירוגי. תהליך בישולו נראה לי מסלול חתחתים. בעיני היה המטבח ביום בישול הפירוגי דומה למפעל הזנה. אבל אימא תמיד אמרה מבעד לענני הקמח: 'בואי תלמדי, זה שום דבר'.

 

המצרכים:

 

3 תפוחי אדמה

1 בצל גדול

1-2 כוסות קמח רגיל

1 ביצה

קצת שמן, או חתיכת מרגרינה

מלח

 

ההכנה:

 

1. מבשלים  את תפוחי האדמה לפירה חלק, עם קצת בצל מטוגן בפנים.

 

2. מכינים את הבצק: מערבבים את הקמח עם הביצה ומוסיפים מעט מים ומלח (על ביצה אחת - כוס וחצי קמח וכמה טיפות שמן). 

 

3. לשים את הבצק היטב עם מערוך, עד שיהיה בעובי של כארבעה מילימטר. בעזרת כוס חורצים עיגולים, ומניחים את פירה תפוחי האדמה במרכז כל עיגול. את הבצק שנשאר לשים שוב עם המערוך, ושוב חורצים ממנו עיגולים, וחוזר חלילה - עד שנגמר הבצק.

 

4. סוגרים את עיגולי הבצק עם הפירה בתוכם לצורת חצי ירח, ומהדקים את הבצק סביב היטב עם האצבעות, שלא ייפתח.

 

5. מניחים את הכיסונים בסיר עם מים רותחים ומלח (ניתן להוסיף מעט שמן על מנת שלא ידבקו זה לזה), וכשהם צפים למעלה ממתינים כשלוש דקות נוספות ומוציאים מהסיר, אחד אחד. מפזרים מעל כל פירוגי עוד בצל מטוגן עם קצת מרגרינה או שמן, שלא יידבקו אחד לשני.

 

"זה נקרא עבודה?", מסכמת זהבה את משנתה, "זה לא עבודה".

 

 

מלכת המטבח: החיים החדשים של אהובה אלפרון

כשחומוס פוגש דג: מסבחה דניס

כך תכינו סושי בבית

כל היתרונות בסיבים תזונתיים (ומתכון)

האדום הסגול הזה: הכל אודות הסלק

 

0  תגובות 0 אהבו


קישור:
הקלד כתובת לסרטון יוטיוב:
עוד ביחסים

משפחה לא בוחרים: איך לעבור את החגים בשלום
משפחה. מילה אחת שבתוכה כל כך הרבה מורכבויות מכל סוג שהוא. אבל בחגים זה הולך ומתגבר, כי אם בימות השנה אנחנו...
לקריאת הכתבה
הסבתות שעזבו הכל ועברו לגור ליד הילדים
"בעכו, שם התגוררתי כל חיי, כולם הכירו אותי. לכל מקום שנכנסתי היו פנים מוכרות שחייכו אלי. אני מרגישה שהיגרתי...
לקריאת הכתבה
אוגוסט עם הנכדים: כל הפעילויות הכי שוות
  אוגוסט הוא חודש לא פשוט לא רק בגלל החום והלחות, אלא גם בגלל שלרוב הילדים כבר אין מסגרות של קייטנות....
לקריאת הכתבה
למעלה
חזרה