"מאז שיצאתי מהארון החיים מספקים ואמיתיים"

שושה נאור, 60 מכפר סבא, גרושה פלוס שתי בנות וארבעה נכדים. יחד עם בת זוגתה לשתיים שישה נכדים. עוסקת בליווי אנשים בתהליכי התפתחות.

איתי בתמונה: "בת זוגתי ב-11 השנים האחרונות, אורית לביא בר לב. עשינו את השינוי ביחד, היא היתה שם עבורי לכל אורך התהליך".

על תהליך היציאה מהארון: "ביום הולדתי ה-49 החלטתי שלא טוב לי עם עצמי ושאני רוצה לחיות חיים אחרים. החלטתי לחקור. החיים שחייתי עד אז היו לגמרי נורמטיביים ופשוטים - בעל, משפחה. בגיל 49 התחלתי להבין שמאד נעים לי להיות עם נשים, הרבה יותר זורם לי, אני מרגישה שם יפה ושלמה. תמיד היו בי הרצון והתשוקה אבל אף פעם לא חקרתי. אני חושבת שזה היה פחד נקי. סיפרו לי על אתר הכרויות לנשים ומיד עשיתי מנוי. אני בחורה מאד רצינית, לקחתי את המשימה עד הסוף. 

"יצאתי שבועיים עם מישהי, זה היה די טראומטי אבל לא גרם לי לחדול. הבנתי שזה עניין אישיותי. עם בעלי באותה תקופה כבר היינו יותר שותפים לדירה. בהמשך דרך אותו אתר פגשתי את אורית, בת זוגתי. מישהי כמוני, עם בעל וילדים. כשדברים מסתדרים אז הם מסתדרים - התברר שאנחנו גרות באותה שכונה. ישבנו בבית קפה ארבע שעות על כוס תה. ואז קרה דבר שלא קרה לי מעולם - קמנו, התחלנו ללכת והבנתי ששכחנו לשלם. זאת כנראה התאהבות, אבל לא ידעתי את זה אז".

איך הגיבה המשפחה והסביבה הקרובה לתהליך? "היו לי שתי חברות וחבר שמאד תמכו בי. כשעושים כזה צעד לא עושים אותו לבד, צריך רשת תמיכה. באותה תקופה עדיין לא יצאתי מהארון בפני המשפחה. רציתי קודם לדעת מה אני רוצה. כשהבנתי, מאד נבהלתי. פחדתי שלא יקבלו את זה. לקח די הרבה זמן עד שאזרתי אומץ, והבנתי שאני לא עושה טובה לאנשים שאני אוהבת בזה שאני משקרת להם. מצד אחד היה הפחד, אבל מצד שני ההבנה שגם אם לא יקבלו אותי כלסבית, אין דרך חזרה. הבנות שלי היו אז כבר בנות 20 פלוס. הן לא קיבלו את זה יפה. לא את העניין שיצאתי מהארון, אלא יותר את זה ששיקרתי להן. הן לא הבינו למה לא סמכתי עליהן שיקבלו את זה. התגובות מסביב על היציאה מהארון היו כולן נעימות, כאילו זכיתי בלוטו".

שושה (משמאל) ובת זוגה אורית. "רציתי לתת לבנות שלי השראה לא לפחד". צילום:  רענן כהן

מי אני אחרי השינוי? "עד לפני 11 שנים עבדתי בהרבה מאד עבודות. מאז היציאה מהארון הכל הפך ברור יותר. הפכתי את נושא הטיפול לעיסוק העיקרי שלי, התחלתי להעביר אימונים רוחניים לאנשים. בנוסף, הפסקתי לצבוע שיער. השינוי המהותי היה לחזור פנימה, לדעת מי אני, להבין מה עושה לי טוב, מה מניע אותי. הגשמתי חלום למשפחה גדולה ומורחבת - הילדים שלה, הילדים שלי, הנכדים שלנו. רציתי לתת גם לבנות שלי השראה של לא לפחד. אני רוצה לחיות עם אהובת חיי, קבלו את זה".

מה ההבדל בין להיות לסבית אז והיום? "היום הכל יותר נגיש. כל הנושא של הלהט"בים פשוט יותר. כל חיי טרחתי לדבר במשפחה על שוויון. לא להוציא אנשים מהשורה בגלל גזע, דת או מין, וידעתי שהמשפחה שלי תקבל את זה כי טרחתי לחנך אותם לכך. זה אגב לא מנע ממני לפחד. זה כמו להתאמן על בנג'י בסימולטור. כשאתה קופץ בנג'י אמיתי, הפחד מגיע".

מה חסר לך כקהילה גאה בגיל השלישי? "שאין ממש קהילה כזאת שאפשר לפנות אליה. הייתי רוצה שתהיה קהילה אמיתית ותומכת. שכל מי שרוצה לצאת מהארון בגיל הזה, יהיה לה למי לפנות ברדיוס הקרוב אליה".

מה היתרון הכי גדול בלהיות מחוץ לארון בגיל השלישי? "פעם הייתי פחדנית, רציתי לעמוד בשורה עם כולם. התחתנתי, הקמתי משפחה, סיימתי עם המחויבויות שלי. עכשיו, בגיל הזה, זה הזמן שלי ליהנות".

יש לך עצה למי שמתמודד עם אתגר דומה? "קחו יד מושטת. זה מה שאני עושה בחיים - מאירה לאנשים עם פנס את השביל החדש. אין סיבה ללכת לבד, הדרך סלולה וידועה. כולנו שם. תקיפו את עצמכם באנשים שידאגו לכם, צרו רשת ביטחון. אבל לפני הכל, דעו בעצמכם מי אתם. המציאות כבר תתיישר לפי זה".

מוטו לחיים: "הכל אפשרי. זה גם מה שכתוב על כרטיס הביקור המקצועי שלי. אנחנו אחראים על החיים שלנו, לטוב ולרע. אני שמחה שעשיתי את הצעד הזה. אני חיה חיים טובים מאז, מספקים ואמיתיים".

 לפרויקט גאווה 2017 - גילאי 60+ של מוטק'ה  

היכרויות במוטק'ה: בימים הקרובים תיפתח אפשרות לחברים ולחברות באתר לחפש בני זוג מאותו מין למטרות רומנטיות.