חזרה ליחסים

"מסרנו בגדים תמורת כמה תפוחי אדמה"

אברמל היה רק בן 13 כשנשלח עם משפחתו למחנה ריכוז ברומניה. על הזוועות שעבר לא הסכים לדבר עד לאחרונה, כשקרובת משפחתו תיעדה הכל בספר שכתבה לזכר משפחתה ניצולת השואה
מאת עדי כץ 24/04/17
עד היום לא זורם לו דם לאצבעות כשקר. אברמל ואחותו רחל בילדותם, צילום: מתוך האלבום המשפחתי

 

 

"השלג הקפיא את עורקיי בדממה/ קור מוות לוחש ובפנים רק שממה". מילים שמנסות לתאר מה עובר בראשו של ילד שקופא מקור. אפילו בלי לדבר על הרעב, החולי, הפחד, הבדידות, ההשפלה והייאוש. רק הקור. הן לקוחות משיר שכתבה ד"ר חדוה טרגר, בת לניצולי שואה מרומניה. הילד הוא אברמל - אברהם גרין, בן הדוד של אמה ששרד את הזוועות, וסיפורו מגולל בספר שכתבה לזכר משפחתה, "למרות הכול".

 

הדבר המוחשי ביותר שמלווה את אברמל, מכל מה שעבר כנער בחבל העונשין טרנסניטריה שברומניה במלחמת העולם השנייה, הוא הקור. "האצבעות היו קופאות", הוא מספר. בן 88 כיום, צלול וחד כתער. זוכר כל פרט. "עד היום בחורף לא זורם לי דם לאצבעות. במינוס 25 מעלות הייתי הולך בחולצה האחת שנשארה לי. החלפנו את כל הבגדים בעד תפוחי אדמה, והיה לי קר. נורא נורא קר".

 

העבודה המשותפת על הספר "למרות הכול", היתה עבור שניהם מסע כאוב ומרגש. עבור טרגר בת ה-53, אשת חינוך וניהול במקצועה, זה היה מסע אל עברם העלום של הוריה, ניצולי שואה מרומניה ששתקו כל השנים. עבור גרין, זו היתה הפעם הראשונה שהעלה על דל שפתיו את מה שעבר. "בכל פעם שניסיתי לספר על זה קודם", הוא נזכר, "כאילו משהו נתקע לי בגרון. לא יכולתי לדבר. לא הצלחתי לספר אפילו לבנים שלי. איך יכולתי לספר להם על חברים שהתחננו לאוכל, שמתו מרעב?".

 

 

"הזקנים הושלכו מאחור, חיכו למות"

 

 החיילים הרומנים שדדו את חפצי הערך. יהודים מגורשים לרומניה, צילום: באדיבות ד"ר חדוה טרגר

 

 

הוא היה בן 13 כשיום אחד, בחג הסוכות של 1941, פקדו השלטונות על כל יהודי עיירת הולדתו במחוז בוקובינה, להתייצב תוך שלוש שעות בתחנת הרכבת, מצוידים במינימום מטלטלים. "היום הזה חרות בזיכרוני חזק מאוד", הוא מספר.

 

ביחד עם הוריו, אחותו הצעירה וסבתו נדחס, אחרי עשר שעות ציפייה בתחנה, לקרון רכבת להובלת בהמות. "בלי חלונות, דחפו וצופפו אותנו לקרון בעמידה, אחד ליד השני. היטלטלנו כך יומיים או יותר, עד שהורידו אותנו בעיירת גבול, הכניסו אותנו לבית כנסת, והחיילים הרומנים שדדו מאיתנו את כל חפצי הערך".

 

אחרי ימי נדודים, את מרביתם עשו ברגל, נאלצים לחצות את נהר הדניסטר על רפסודה רעועה אשר חלקם נפלו ממנה אל מותם, הגיעו לעיירה בחבל טרנסניסטריה. "הזקנים שלא יכלו להמשיך בדרכם בשל חולשה וקושי בהליכה הושארו מאחור", כותבת טרגר בספרה מפיו של אברמל. "הם ישבו על האדמה וחיכו למות. אני זוכר שעברתי ביניהם והם אמרו לי, 'א-ביסעלה וואסר', מעט מים".

 

"אושוויץ הרומנית", כך כינו את חבל הארץ טרנסניסטריה, אליו גורשו עשרות אלפי יהודים מרומניה במלחמת העולם השנייה, בהוראת השליט יון אנטונסקו, בן בריתו של היטלר. אך כאן לא היתה השמדה מאורגנת - היהודים פשוט הופקרו לגורלם ללא מזון, אספקה רפואית או מחסה ומתו מרעב, מקור וממחלות.

 

 

"אימא מכרה את שיני הזהב שלה"

 

 הסבתא שכבה לידם מתה כמה ימים והם לא ידעו. אברהם גרין, אברמל, צילום באדיבותו

 

 

"שלוש שנים חיינו שם", מספר אברמל, "בלי מקור פרנסה או יכולת לשרוד. היינו מחליפים את הבגדים ואת הנעליים שלנו עם האיכרים, תמורת כמה תפוחי אדמה. אימא הוציאה את שיני הזהב שלה ומכרה. הלכתי עם אותן נעליים קרועות במשך כמה שנים, למרות שהרגליים גדלו".

 

יהודייה מקומית נתנה להם חדר קטן, בו הצטופפו 13 איש. והם עוד היו מבני המזל. "אנשים חיו בחורבות פרוצות בלי חלונות ודלתות או ברחוב", הוא מספר, "ופשוט מתו מקור. את הגופות היו מפנים רק אם היה עליהן מה לקחת. אחרות היו נשארות להירקב ברחוב. היו משליכים 500 מתים לבור אחד ומכסים. כשהשלגים נמסו וסחפו גם את האדמה, היו מתגלות הגופות, והכלבים היו באים לאכול אותן".

 

עם הקור והרעב, הגיעו גם הכינים והטיפוס. "אני זוכר את כולנו שוכבים, קודחים ב-41 מעלות חום, חולים בטיפוס ואין מי שיטפל", הוא משחזר. "כשהצלחנו איכשהו להתאושש, ראינו שסבתא לא זזה. היא שכבה שם מתה לידינו כמה ימים ולא ידענו כלום".

 

באחד הימים, כששמע את אביו מציע לאימו שכל המשפחה תתאבד ביחד כדי למנוע את ייסורי הרעב, החליט אברמל הנער, אז כבר בן 14 וחצי, לקחת יוזמה. הוא אסף מלח וגפרורים ויצא למכור אותם בכפר הסמוך תמורת תפוחי אדמה. "את הערב הראשון שהצלחתי להביא תפוחי אדמה הביתה לא אשכח לעולם", הוא מספר בהתרגשות.

 

 

"אבא דווקא רצה לדבר על השואה, אבל אימא לא נתנה לו"

 

 אמה של חדוה, נטי קאצ'יולארו. "נורא רצתה להיות צברית". צילום באדיבות חדוה טרגר

 

 

כשהצבא הרוסי החל להתקדם לאזור, הסכימו הרומנים להחזיר מאזור המוות 200 יתומים יהודים. הוריו של אברמל הצליחו להכניס אותו למשלוח בחזרה לרומניה, והוא ניתק מבני משפחתו, אך הצליח לפגוש אותם בהמשך. 

 

לימים עלו בני המשפחה ארצה. תחילה האחות, במסגרת עליית הנוער, ו-14 שנה אחריה, עם פתיחת מסך הברזל ברומניה, הגיעו גם אברמל, שהיה כבר נשוי וכלכלן במקצועו, והוריו. הוא הביא לעולם שני בנים, נכדים ונינים, חי כיום בחיפה, עובד עם בניו בעסק המשפחתי ועדיין לא מסוגל לראות שזורקים אוכל, בעיקר לחם.

 

אולי היה זה הגיל, אולי הפצרותיה של קרובת משפחתו, ד"ר חדוה טרגר, שגרמו לו, אחרי עשרות שנים של שתיקה, להתחיל לספר. "גם עכשיו", הוא אומר, "הזיכרונות גורמים לי לסבל. כשסיפרתי לה את הסיפור, התחילו לחזור עוד ועוד מהם".

 

עבור טרגר, כתיבת הספר היתה מילוי צוואתה של אמה, שכמו אביה, עברה את השואה ברומניה. "כל החיים הם לא דיברו", היא מספרת על הוריה, נטי ושמשון קאצ'יולארו ז"ל, בהתרגשות רבה, כשהיא פורצת לא אחת בבכי. "אבא דווקא רצה לדבר, אבל אימא לא נתנה לו. 'לא צריך לדבר על זה', היא היתה אומרת. 'צריך להסתכל קדימה'. היא נורא רצתה להיות צברית".

 

 

"השואה חזרה לאבא כשחלה בדמנציה"

 

אביה של חדוה, שמשון קאצ'יולארו. החזיר את השואה הביתה. צילום: באדיבות חדוה טרגר

 

 

למרות שלא דיברו עליה, השואה היתה נוכחת בבית, כמו אצל משפחות רבות של ניצולי שואה. "אימא תמיד החביאה, הסתירה", נזכרת טרגר. "שלא יגלו, שלא יידעו. היתה מגיפה את התריסים ואת החלונות, שלא ישמעו מבחוץ מה קורה בבית. הכול במסתור. לכן היא גם לא נתנה לאבא לדבר".

 

אבל מה שהאב החניק פרץ לפני מותו, כשחלה בדמנציה. "השואה חזרה אליו. הקירות הפכו לאנשים, הוא שמע פגזים מתפוצצים, טען שחיילים רומנים באים לקחת אותו והיה מסתתר מתחת לשולחן. הוא החזיר את השואה הביתה. חווינו איתו את כל מה שעבר שם, בשנתיים האחרונות לחייו".

 

רק אחרי מות האב, לפני שלוש שנים, החלה אמה לדבר. "היתה לה תחושה שהיא עוד מעט הולכת בעקבותיו ופתאום היא רצתה לספר. היא סיפרה איך ניצלה ברגע האחרון מרכבת המוות לטרנסניסטריה, אבל נחקרה, הוכתה ועונתה כנערה על ידי ליגיונרים רומנים שחיפשו את אביה. איך הסתתרה במשך חודשים עם דודתה ובתה במחסן של גויה רומנייה בעיירה נידחת. על הרעב, על העוצר שהוטל על היהודים החל משש בערב, ומי שיצא, ירו בו בלי חשבון".

 

 

"נסעתי לברלין וצעקתי: רציתם להשמיד אותי ולא הצלחתם!"

 

"הרגשתי שזו סגירת המעגל של אמא שלי, קיום צוואתה".  ד"ר חדוה טרגר, צילום באדיבותה

 

 

לפני מותה, ביקשה ממנה האם לתעד גם את סיפורו של בן דודתה אברמל, שממחיש יותר מכול את הטרגדיה של יהודי רומניה. אבל אברמל סירב. "הוא אמר לי, 'אנשים אכלו שם אחד את השני, אלה לא היו אנשים, היו צלליות, גוויות. אני לא יכול לדבר על זה'", מספרת טרגר. "אשתו ביקשה שלא אקשה עליו, שזה לא טוב לבריאות שלו, אז עזבתי אותו, אבל הלכתי עם תחושת החמצה. התחלתי להרגיש צורך להשלים את הפזל".

 

בדיוק שנה אחרי מות האם, אברמל התקשר והסכים לדבר. "הרגשתי שזו סגירת המעגל שלי עם אימא", מספרת טרגר, "הנה, שנה אחרי שהלכה לעולמה, אני מקיימת את הצוואה שלה".   

 

היא התחברה לסיפורו של אברמל, היא אומרת, דרך האופטימיות והאמונה בחיים ובאדם, כמו אלה שספגה בבית הוריה. "אחד השירים שאבי שר בבית, השיר הראשון שידע בעברית, היה 'שחקי שחקי על החלומות' של טשרניחובסקי. 'כי ברוח האדם אאמין', זה היה המוטו של אבי, של אברמל ושל כל המשפחה. לולא האמונה הזאת, הם לא היו שורדים".

 

כשהוא עצמו נשאל מה החזיק אותו באותם ימים, אברמל נזכר בערבים בחדר הצר בטרנסניסטריה, לאור פתיליית הנפט, כשאחד הדיירים מקריא מתוך ספר של סיפורי "שלום עליכם" ביידיש. "זאת היתה חוויה רוחנית", הוא נזכר. "אני מאמין שזה היה מה שגרם לנו לחשוב שאולי עוד נצא מפה. שאולי עוד נישאר בחיים. יש לילות שאני עדיין שם. לפסיכולוג לא רציתי ללכת, אבל נסעתי לברלין, עמדתי מול בניין הרייכסטאג וצעקתי: 'רציתם להשמיד אותי, אבל לא הצלחתם! אני חי והקמתי משפחה'. מה יכול להיות יותר טוב מזה?". 

 

 

מלכת היופי לניצולי שואה: החיים חזקים יותר

הטבות לניצולי שואה גם ליוצאי מדינות ערב

היום שבו הנאצים החליטו שסבא שלי מרגל

פרויקט מיוחד: שירי נשים בשואה קמים לתחייה

ניצחו את השואה וחגגו 70 שנות נישואים

זיכרונות מהשואה: גולשי מוטק'ה מספרים

 

לפורום זכויות ניצולי שואה ודור שני לחצו

 

1  תגובות 0 אהבו


התמונה של תגונה
שמיש 24/04/17
מתייחד עם כל העם על שואת עמנו אבל לא רק מאות אלפי יוצאי מדינות ערב שסבלו מפוגרומים מאז הצהרת בלפור ובהקמת מדינת ישראל לפני ואחרי סבלו מפוגרומים רדיפות שריפת רכוש בתי כנסת ופגיעות בנפש על היותם יהודים...
מתייחד עם כל העם על שואת עמנו אבל לא רק מאות אלפי יוצאי מדינות ערב שסבלו מפוגרומים מאז הצהרת בלפור ובהקמת מדינת ישראל לפני ואחרי סבלו מפוגרומים רדיפות שריפת רכוש בתי כנסת ופגיעות בנפש על היותם יהודים כמעט לא מוזכרים ואינם משופים בכל עיניין עיני לא צרה חלילה בניצולי השואה שזכותם אינה נושא לוויכוח,אבל ההזנחה של אחרים שסבלו מרדיפות בארצות ערב זועקת לשמיים באי הזכרה זו, כאשר להיום אינם זכאים לכל סיוע וע"כ זעקתי, אימי זל בערוב ימיה לא זכתה לכל סיוע בשל מוצאה וסיבלה על עצם היותה יהודיה בארצות אלה, השאירה רכוש רב, היא ומשפחתה כאשר נאלצה לברוח מארץ מוצאה על היותה יהודיה ועל כך זעקתי
קישור:
הקלד כתובת לסרטון יוטיוב:
עוד ביחסים

אוגוסט עם הנכדים: כל הפעילויות הכי שוות
  אוגוסט הוא חודש לא פשוט לא רק בגלל החום והלחות, אלא גם בגלל שלרוב הילדים כבר אין מסגרות של קייטנות....
לקריאת הכתבה
קייטנת סבא וסבתא: מדריך הבטיחות
החופש הגדול כבר כאן,ויש להניח שהנכדים מבלים חלק לא קטן ממנו בביתכם. האם אתם ערוכים לכך מבחינה בטיחותית?...
לקריאת הכתבה
סבתא בשלט רחוק
כשתומר, אח של נופר גור אריה עזב עם משפחתו לגרמניה, המשפחה כולה עברה טלטלה -אבל את הטלטלה הכי קשה עברו הוריה,...
לקריאת הכתבה
למעלה
חזרה