"סלחתי לעצמי, ומתוך כך סלחתי לאבי"
דפנה ארגמן, מתוך ההצגה "שאף אחד לא ישמע"
אביה של דפנה ארגמן מעולם לא ביקש ממנה סליחה, אבל היא סלחה לו. זה לא קרה ביום אחד. שנים רבות נדרשו לה כדי לעבד את הטראומה של ילדה שאביה מתעלל בה מינית ורק אז, סמוך למותו מסרטן, היא באה ואמרה שהיא סולחת. הוא דמע, אך לא אמר דבר.
"הסליחה לא היתה החלטה של הראש", מספרת ארגמן, היום בת 50 ואם לשלושה. "אלה היו תהליכים של שנים שעברתי עם עצמי. הרבה פעמים רציתי למות או להתאשפז, אבל לא הייתה אפשרות, כי אני אמא. עברתי טיפולים פסיכולוגיים, התרוממתי והתרסקתי וחוזר חלילה, עד שהבנתי שהכעס והשנאה שבתוכי שורפים אותי".
חלק מתהליך הריפוי שעברה היה העלאת הצגת יחיד שכתבה והיא משחקת בה, "שאף אחד לא ישמע", שבוימה על ידי בתה, לי לוריאן. ההצגה רצה זה שנתיים, בין השאר מול קהלים של אנשי מקצוע בתחומי הטיפול ונפגעות אונס. "אני מביאה את הסיפור של הפגיעה המינית", היא אומרת, "אבל גם של הפיוס".
לדעת להתנצל, לדעת לסלוח
הקלות הבלתי נסבלת של עבירות המין
"אין לך נישואין שלא מעורבת בהם חותנת, ואין חותנת שלא כרוכה מאחוריה בדיחה", אמר פעם הסופר מארק טווין. אחת...
בקיץ הזה הבת שלנו תלבש לבן, או אולי יהיה זה הבן שישבור את הכוס, אבל אנחנו לא ממש בעננים. לא שלמים עם הבחירה...
"כאבם העז ושבריריותם אינם נראים ואינם נשמעים. קבוצה שקופה מבחינת הממסד והחברה, אך לצערנו הולכת וגדלה –...
תני ל עצמך חופש חישבי על המעשים שמפלצת זו עשתה לך נתתי קשרים והלאה. האיש אינו שווה התיחסות חוסן נפשי אינו מנציח עוולות ואפילו בית דין של מעלה נוקם
יש משהוא כפיי בנקמה כאשרהיא צודקת.
אביבה
HANSEM10@?WALLA.COM