חזרה ליחסים

"פתאום אמרו לאימא שהתינוקת נפטרה"

יונה ילדה תינוקת בריאה, אך לפתע נאמר לה שנפטרה. מדלן בת ה-82 זוכרת עד היום את כאב הפרידה, ובתיה הצליחה להבריח את בנה הקטן. 60 שנה אחרי, פרשת ילדי תימן עדיין מדממת
מאת שרי שיין 06/07/16
לקחו את התינוקת לתינוקיה, ופתאום אמרו שנפטרה. יונה (חממה) משה (מוסא) ובעלה שלמה (סאלימן), 1962. צילום: באדיבות המשפחה

 

 

העדויות הולכות ונערמות, וכל אחת קשה יותר מהשנייה. בשלב מסוים זה כבר נראה שלכל אדם שני במדינה יש שכן, חבר או בן משפחה שנעלם, ועקבותיו לא נודעו. הפרשה שקיבלה את השם "פרשת חטיפת ילדי תימן-מזרח ובלקן" כבר הפכה לפרשה של כל אחד ואחד מאיתנו.

 

השנים הן שנות ה-50, שנותיה הראשונות של המדינה. עליה המונית לישראל כוללת 50 אלף עולים מתימן, רובם שוכנו במחנות עולים כמו ראש העין, בית ליד, עין שמר ועתלית. במחנות רבים מפרידים בין הורים לתינוקות. ההורים באוהלים, התינוקות במבנים.

 

הכוונה לכאורה טובה, אבל התוצאות מזעזעות: העדויות מתחילות להגיע, אמהות שמגיעות להניק את ילדיהן הבריאים, מתבשרות על מותם הפתאומי. אין גופות, אין תעודות פטירה. אלפי תינוקות ופעוטות פשוט נעלמו. שני שליש מהם עולים מתימן, השליש הנותר ילדים של משפחות מזרחיות, ומקצתם ילדים של עולים ממדינות הבלקן.

 

אלפי עדויות מספרות על שיטות דומות. לחלק מההורים כבר בבית החולים הודיעו, ימים מספר אחרי הלידה, שהתינוק נפטר. חלקם נדרשו, כאמור, למסור את ילדיהם לבתי תינוקות או לבתי חולים עם הבטחה לטיפול הולם, אך לעיתים אותם ילדים נלקחו בכוח על ידי עובדות סוציאליות או אחיות. התוצאה אצל כולם זהה: אחרי מספר ימים מתקבלת הידיעה הנוראית שהתינוק נפטר, וההורים אפילו לא זוכים לקבור את ילדם. היום אנחנו כבר יודעים שבמקרים רבים פשוט לא היתה גופה.

 

"אימא היתה נסערת, הודיעו לה בקור רוח שהתינוקת נפטרה"

 

מעולם לא ראתה גופה או תעודת פטירה של בתה יעל. יונה (חממה) משה (מוסא) בצעירותה. צילום: באדיבות המשפחה

 

 

 

"יש המון סיפורים שמתארים את עולי תימן שחיו בעוני במעברות ובאוהלים, בתנאי צפיפות, וזה בעצם התירוץ לכך שהילדים נלקחו. שטויות", מספר למוטק'ה הרצל משה (מוסא), בנם של יונה (חממה) ושלמה (סאלימן) משה (מוסא), שאחותו יעל נחטפה. "ההורים שלי עלו לארץ מתימן ב-1949, וזה קרה ב-1958", הוא מספר. "הם התגוררו במושב ליד פרדסיה, לא בעוני, לא באוהלים ולא בצפיפות. הם גרו בבית גדול עם שפע.

 

"אימא שלי, שהיתה אז בת 17 וחצי, קיבלה צירי לידה בחודש שמיני. הזמינו אמבולנס, אבל עד שהוא הגיע אימא כבר ילדה בעזרת סבתא שלי. נולדה ילדה בריאה בשם יעל. האמבולנס אסף את אימא שלי ואת יעל, שנלקחה ישר לתינוקיה, או זה לפחות מה שנאמר לאימא שלי. כל פעם שביקשה להניק את יעל אמרו לה שעדיין מחזקים אותה כי נולדה קטנה. אחרי שלושה ימים אמרו לה: 'קחי כדורים לייבוש החלב'. אימא שלי היתה נסערת, לא הבינה מה אומרים לה. הודיעו לה בקור רוח שהתינוקת נפטרה".

 

- והיא לא ביקשה לראות גופה?

"ברור שביקשה, אבל סילקו אותה מבית החולים. האנשים אז היו מאד תמימים, אף אחד לא העלה בדעתו שמישהו משקר. הם האמינו שהגיעו לארץ הקודש, ארץ שכולם בה טובים". 

 

פרשת חטיפת ילדי תימן עלתה לאחרונה שוב לכותרות, אחרי מספר שנים שהמשפחות קיבלו פתאום צווי גיוס לצה"ל על שם התינוק שנפטר. ב-1967 קמה ועדה משותפת למשרד המשפטים והמשטרה (בהלול מינק ובסקי), שקיבלה ביקורות איומות על תפקודה הלקוי. ב-1984 קמה ועדה נוספת (ועדת שלגי), גם היא זוכה לביקורת ציבורית נוקבת, ושוב היתה תחושה של ניסיון השתקה והעלמת מידע אמיתי.

 

עדויות על ביקורים של דוברי צרפתית ואנגלית, שבמהלכם נעלמו ילדים  

 

 

הרב עוזי משולם ז"ל, עסק רבות בפרשה. צילום מסך: מתוך יו טיוב

 

 

 

באותה תקופה החל הרב עוזי משולם ז"ל לעסוק בפרשה, גבה עדויות ממאות הורים ותיעד אותן בווידאו. הוא איגד את הסיפורים בחוברת שהופצה באלפי עותקים וכן בקלטות. באפריל 1994 משולם ותלמידיו התבצרו עם כלי נשק במשך למעלה מ-50 ימים בבית הרב. הערוץ השני שידר בשידור חי מהבית, ויותר מאלף שוטרים ומסוקים הקיפו את האזור. בחילופי ירי נהרג שלומי אסולין, מתלמידי משולם, על ידי המשטרה.

 

משולם עצמו נעצר וישב בכלא שש שנים וחצי. האירוע יצר הדים וסוף סוף קמה ועדת חקירה ממלכתית, שבדקה במשך שבע שנים את הפרשה. היא פרסמה את מסקנותיה ב-2001, אבל הוטל חיסיון על חומרי הוועדה עד 2066. לציבור מוציאה הועדה דו"ח עלוב ומביך. כל הוועדות הגיעו למסקנה שמרבית התינוקות אכן נפטרו, ולגבי האחרים לא ברור מה עלה בגורלם.

 

שני ארכיונים חשובים נעלמו מעל פני האדמה. ההסבר שניתן היה כי הושמדו בטעות. הוועדה ציינה שהרישומים באותן שנים היו שונים, והעבירה ביקורת על מחדלי הסוכנות היהודית, שלא הצליחה להפסיק את השמועות על חטיפת ילדים. אחיות ופקידות סעד העידו בוועדת החקירה הממלכתית שהעבירו ילדים בריאים ממחנות העולים לבתי החולים באמבולנסים, ושלחו ילדים לוויצו לאימוץ. היו עדויות נוספות על ביקורים של דוברי צרפתית ואנגלית, אשר במהלך אותם ביקורים נעלמו ילדים.  

 

לא היה אז חוק אימוץ והכל היה שדה הפקר. נהגי אמבולנס סיפרו סיפורים הזויים, ששמות ילדים הונחו על קופסאות ובתוכן היו הילדים. לא פעם, אמרו, הרוח העיפה את השמות, ועמה עפה זהות הילדים לנצח. הסיפורים הולכים ונערמים, וקשה לדעת מה באמת קרה אז. כך או כך, מדובר בטרגדיה: משפחות איבדו את ילדיהן בדרך לא דרך, ואילו ילדים שהחליטו לחפש את הוריהם אחרי שנים, לא הצליחו להגיע אל תיקי האימוץ.  

 

"ביקשתי את התיק הרפואי שלי אבל לא רצו לתת לי"

 

 "קשרו לי את הידיים ואת הרגליים למיטת בית החולים ואחרי ארבעה ימים הודיעו שהבן שלי מת". מדלן אליהו, צילום: באדיבות אליהו

 

 

 

מדלן אליהו, אישה מלאת חיים בת 82, זוכרת את הכאב הנוראי ההוא כאילו היה זה אתמול. "השנה היתה 1952, אנחנו כבר היינו בארץ כמה שנים - הגענו במטוס הראשון מעירק", היא מספרת למוטק'ה. "הייתי בחודש שביעי בהריון שני, והתחיל לי דימום. הגעתי לבית חולים מאיר. רצו להשאיר אותי שם אבל אני רציתי ללכת כי היה לי בבית תינוק בן שנה וחצי. לא הספקתי להבין מה קורה, וכבר קשרו לי את הידיים ואת הרגליים למיטה והשאירו אותי כך יום שלם.

 

"הכניסו אותי לחדר עם עוד כמה נשים בשמירת הריון, ומאותו רגע, במשך ארבעה ימים, אני לא זוכרת כלום. כל מה שאני יודעת זה ממה שסיפרו לי הנשים בחדר. ילדתי בן, חי, שבכה. כל פעם שקצת פקחתי עיניים שאבו לי חלב והרדימו אותי שוב. הייתי כמו שיכורה. אחרי ארבעה ימים התעוררתי ואמרו לי 'הבן שלך מת. הפלה'. המילה הזאת, הפלה, עד היום מכאיבה לי בלב".

 

- והאמנת?

"בהתחלה כן. רציתי לראות אותו אבל אמרו שכבר קברו אותו, לא נתנו לי תעודת פטירה ולא כלום, אפילו שם לא הספקתי לתת לו".

 

- מתי התחלת לחשוד?

"כשהתחלתי לשמוע מסביב עוד סיפורים. שכנה שלי למשל, שלקחה את הבן שלה לקופת חולים. הוא היה בן שלוש. ביקשו ממנה להשאיר אותו לטיפול, אמרו שלא כדאי להשאיר אותו באוהל. אז היא השאירה. כל יום באה לבקר אותו ומצבו היה טוב. יום אחד כשהגיעה אמרו לה שהוא מת. הרבה שנים אחרי הלידה היתה לי בעיה ברחם, ביקשתי מבית החולים את התיק הרפואי שלי, אבל לא רצו לתת לי. המציאו לי שהתיק בעכו, שאלו אותי שאלות משונות".

 

- את חושבת שהוא חי?

"הלב שלי אומר שכן".

 

"ניסו לשכנע אותי שהילד חולה, אבל לקחתי אותו וברחתי"

 

 "אישה צריכה להיות חזקה. אני יותר חזקה מגבר". בתיה פור בורכאי ז"ל, 1965. צילום: באדיבות המשפחה

 

 

ובין הסיפורים הקשים הללו יש גם כאלה יוצאי דופן, כמו זה של בתיה פור בוכראי ז"ל. הבן שלה, יהודה פור בוכראי, הקליט את אמו כשעדיין היתה בחיים, ומספר את סיפור הרקע. "השנה היא 1950, שער עלייה. ההורים, עולים חדשים מתימן, מתגוררים באוהל עם שני ילדים בני ארבע ושנתיים, ותינוק בן שישה חודשים. יום שישי של חורף קר, מחממים את האוהל עם פרימוס על נפט. אימא צריכה לקחת את בן השנתיים, ששמו מרדכי לרופא או לגן, ומשאירה את בת הארבע, יפה, עם התינוק.

 

"בחצי הדרך היא שומעת קול - בתה קוראת לה - ורואה עשן עולה מכיוון האוהל. היא רצה חזרה, מחלצת את התינוק מתוך הלהבות, אבל הכוויות היו קשות. כשהיא מגיעה איתו לבית החולים צריפין התינוק מטופל במשך מספר חודשים. מצבו משתפר. יום אחד היא מגיעה ומודיעים לה שהוא מת. בתיה, אישה למודת קרבות, לא מוותרת. היא רוצה לראות את התינוק".

 

מתוך קטע הווידאו שצילם בנה, מתארת בתיה את הרגעים הקשים: "האחות מסתכלת לי על הבטן ואומרת לי: יש לך עוד אחד בבטן. 'מה אכפת לך מה יש לי בבטן?', אני צועקת עליה, 'אני רוצה לראות את הילד שלי, מה עשיתם לו?'. פתאום אני שומעת קול צעקה מחדר אחר. רצתי והאחות רצה אחרי. אני נכנסת לחדר, רואה המון סדינים, ואת הבן שלי, אותך, יושב עירום בין הסדינים, מוחבא. ניסו לשכנע אותי שאתה חולה. לא ויתרתי, עטפתי אותך וברחתי משם. אישה צריכה להיות חזקה. אני יותר חזקה מגבר". הבנתם נכון. הילד הזה, שחולץ מבית החולים, הוא יהודה.

 

לטובת דיון בנושא התכנסה ועדת חוקה, חוק ומשפט, יוזמה משותפת של ח"כ נאווה בוקר (הליכוד) ושל ח"כ מאיר כהן (יש עתיד). הדרישה היא לפרסם את המסמכים ואת הפרוטוקולים בהקדם. מדובר בדור הולך ונעלם, הדור השני כבר לא צעיר גם הוא. הטיפול בסוגיה של הסרת החיסיון הוטל על השר צחי הנגבי מהליכוד. המסקנות: תוך חצי שנה.

 

קשה לא להיזכר בסיפורים אפלים אחרים של מדינות רחוקות, כמו פרשת הנעלמים בארגנטינה. האם פרשת חטיפת ילדי תימן היתה מגמה ממסדית גזענית, ופשע איום נגד האנושות? ימים יגידו. נקווה שיגידו מהר.

 

בינתיים, הלחץ הציבורי הועיל. בפייסבוק רץ קמפיין הקורא לאנשים לספר את סיפורם, עמותת עמר"ם (עמותת רוח המזרח) העלתה לרשת עמוד עדויות ותיעוד, כאשר כל משפחה שנפגעה מוזמנת להעלות את סיפורה עם כמה שיותר פרטים מזהים. המטרה היא אחת: איחוד משפחות.

 

 [#middleBanner] 

"גם אחרי 49 שנים הכאב גדול מנשוא"

"חלפו 34 שנים, ומעולם לא שכחתי אותו"

ענת כץ מצאה משפחה

חיפוש קרובי משפחה בעולם: נפרדו באיטליה, נפגשו במוטק'ה

 

חיפוש קרובי משפחה: האישה שמצאה את משפחת אמה

 

מה דעתכם? מכירים סיפורים דומים? 

הצטרפו לקהילת דילמות במשפחה של מוטק'ה 

0 תגובות 0 אהבו


קישור:
הקלד כתובת לסרטון יוטיוב:
עוד ביחסים

"הסבתאות המודרנית היא לא רק אושר"
אם יש לכם נכדים, בטח שמעתם כבר אינספור פעמים את המשפט: סבא וסבתא של היום זה לא מה שהיה פעם. עם יד על הלב, אתם...
לקריאת הכתבה
"זו הייתה שנת האבל המופלאה שלי"
"שנת האבל המופלאה שלי", כך קוראת שירלי נס ברלין (49) לשנה הנוכחית. באופן מפתיע, ואולי לא, זאת השנה שבה נפטרה...
לקריאת הכתבה
למות בכבוד: מוות בבית, בחיק המשפחה והחברים
"אנחנו חיים בחברה שמפחדת מאוד מהמוות. אנחנו מרחיקים את המוות כמה שאפשר - לבתי חולים, להוספיסים, לבתי אבות....
לקריאת הכתבה
למעלה
חזרה