"שיניתי את הסטריאוטיפים על הומוסקסואלים"

רוני פינצ'בסקי, הומוסקסואל בן 62 מרמת גן. התגרש מאשתו אחרי 20 שנות נישואין ושני ילדים (היום הוא גם סבא לשלושה נכדים). היה בזוגיות עם גבר 16 שנה, כיום פרוד, בתחילתה של זוגיות חדשה. עוסק בהדרכת מנהלים של חינוך מיוחד.

איתי בתמונה: "שני ילדיי, מיכל ושראל, הדמויות הכי משמעותיות בחיים שלי. מהרגע שהתחלתי בתהליך היציאה מהארון הם מעודכנים בכל שלב. בשלב מאוחר יותר הבת שלי, במסגרת הלימודים באוניברסיטה, נפגשה עם אגודת הלהט"בים והקימה להקה יחד עם הומוסקסואלים, שביצעה את שירי האירוויזיון. היא גדלה בבית שיש בו את כל הסטריאוטיפים של משפחה של גייז, עוד לפני שיצאתי מהארון".

על תהליך היציאה מהארון: "כבר בגן לא התחברתי למשחקים של בנים, אבל כמובן לא קישרתי את זה לכלום. לא אהבתי משחקי כדור, העדפתי לשחק חבל וגומי עם הבנות. כשהתחילה ההתפתחות המינית הבנתי שאני לא נמשך לבנות. הרבה יותר אהבתי להסתכל על תמונות של גברים בפרסומות. גדלתי במשפחה דתית, אבא ניצול שואה. באותה תקופה כל הנושא של הומוסקסואליות נחשב להפרעה נפשית. המסר היה 'אם תטפל בזה, זה יעבור'. עם השנים הרגשתי רגשות רומנטיים כלפי נשים, והתחתנתי מתוך אהבה בגיל 23. החלק המיני נכח פחות, הסימנים היו שם כל הזמן. אהבתי לקנות לאשתי בגדים, לאפר ולסרק אותה, תפרתי בגדים לבת שלי. עם זאת, בכל 20 שנות נישואינו מעולם לא בגדתי באשתי עם גבר.

"יצאתי מהארון בגיל 43. התחילה להיות לגיטימציה להומוסקסואליות, והיא הוצאה מההגדרה של הפרעה נפשית. הוקמה האגודה של הומואים ולסביות, התחלתי להרגיש שיש לזה גיבוי. היציאה מהארון לא הייתה החלטה רציונלית, פשוט נכנסתי לדיכאון. התחלתי לשוטט באינטרנט, לשוחח עם אנשים מכל העולם, ופתאום הבנתי שלא מימשתי חלק גדול מהאישיות שלי. פניתי לאגודה ולאט לאט התחלתי בתהליך היציאה מהארון. הלכתי לקבוצות ייעודיות בהנחיית עובדים סוציאליים, שם הכרתי את בן זוגי לשעבר, איתו הייתי 19 שנה".

"אבא שלי היה אחד האחרונים לגלות". רוני וילדיו, מיכל ושראל. צילום: רענן כהן

איך הגיבה המשפחה והסביבה הקרובה לתהליך? "כמעט במקביל לתהליך היציאה מהארון, התגרשתי. התחלתי לשתף את הקרובים לי במה שעובר עלי, ואנשים הגיבו ממש בסדר. אפילו אימא שלי. אבא שלי היה אחד האחרונים לגלות. אחר כך כבר הגעתי אליהם עם בן זוגי. הייתי מאושר יותר. אני זוכר שלפני ששיתפתי את הילדים, הבת שלי אמרה לי: 'אבא, אנחנו רואים שאתה במצב לא טוב, יש לנו שלוש אפשרויות - או שאתה הולך למות, או שאתה בוגד באימא ואז אנחנו ממש כועסים, ואפשרות שלישית היא שאתה הומו ומבחינתנו זה יהיה הכי טוב'. אז אמרתי להם 'כן, זה זה'.  

"בשביל הרבה אנשים שיניתי את הסטריאוטיפים שהיו להם על הומוסקסואלים. הם תמיד פגשו את המוחצנים ופחות יצא להם לפגוש את השקטים. רוב האנשים שמחו איתי. לאף אחד לא היה קשה במיוחד, או שאולי כן ואני הדחקתי. אחד החברים לא שמר איתי על קשר, אבל אני לא יכול להגיד שזה בגלל זה".

מה ההבדל הכי גדול בין להיות הומו לפני 20 שנה והיום? "פעם זה היה כמו האנוסים בספרד, משהו שחייבים להסתיר. כי אם יידעו שאדם הומו הוא לא יוכל לקבל עבודה, יסתכלו עליו כאדם חולה, הוא לא יוכל לממש את עצמו בשום צורה. היום הכל השתנה. אולי לא בכל המקומות ולא בכל השבטים שחיים במדינה, אבל אפילו אצל חלק מהדתיים יש התחלה של קבלה".

 "ניפצתי בועת זכוכית". רוני ושני ילדיו, צילום: רענן כהן

מה חסר לך כקהילה גאה בגיל השלישי? "חסרים אנשים שיצאו מהארון. זאת קהילה מאד קטנה. אנחנו מעטים ומייצגים גם את הקבוצה שעדיין לא יצאה מהארון. בנוסף, חסר לנו מרכז יום. יש מפגשים במועדון קשת הזהב אבל הם לא מספיקים. היינו רוצים יותר פעילויות. השפה והתרבות שלנו שונות מאלו של הצעירים ומאלו של קשישים סטרייטים. החוויות, ההיסטוריה והעולם הפנימי שלנו שונה, ולאור הפגיעות שלנו יותר נוח לנו להיות עם אנשים שחווים את אותו הדבר. יש הרבה מבוגרים בקהילה שאין להם משפחה. היינו רוצים שיהיה בבתי אבות צוות שידע לטפל באנשים כאלה, עם התמחות מיוחדת. ההכרה הממלכתית של המדינה זה הדבר היחיד שיקל".

מה היתרון הכי גדול בלהיות הומו בגיל השלישי? "השחרור מהסוד. ניפצתי בועה של זכוכית שעטפה אותי. הנשמה רצתה לצאת החוצה ולרקוד, ואכן רקדה".

מוטו לחיים: "הפסקתי להגיד לעצמי שאני מקווה שאנשים יקבלו אותי, והתחלתי להגיד שאני מקווה שאהיה מספיק סבלני לקבל אותם. משהו מתהפך - במקום לשים את הכוח בסביבה, העברתי את הכוח אלי".

[#middleBanner] 

לפרויקט גאווה 2017 - גילאי 60+ של מוטק'ה  

היכרויות במוטק'ה: בימים הקרובים תיפתח אפשרות לחברים ולחברות באתר לחפש בני זוג מאותו מין למטרות רומנטיות.