חזרה ליחסים

"תמיד ראיתי בסבתא גיבורה"

לריסה גידלה לבדה את נכדתה מריה ושימשה לה אימא וחברה. כשחלתה בסרטן החלה הנכדה לתעד את היחסים ביניהן בספר מרגש, עם דיאלוג כן וחושפני על הזיקנה, הבדידות והפחד מהמוות
מאת עדי כץ 15/08/17
עדיין גרות יחד. מריה ולריסה, צילום: מריה קובליוב

 

 

בימי ההורים בבית הספר, כשכל התלמידים הביאו את אימא או אבא, מריה קובליוב הגיעה עם סבתא לריסה, ההורה היחיד שליווה אותה מילדותה ועד היום, כשהיא כבר בת 28. אבל קובליוב לא מתלוננת, להיפך - היא מרגישה שהייתה לה זכות לגדול אצל סבתה, בת 72 היום, שעיצבה את דמותה ונתנה לה את המקסימום. "תמיד ראיתי בסבתא גיבורה", היא אומרת. "מאז שהייתי ילדה היא הייתה חזקה בשביל שתינו".

 

לא מפתיע שאת עבודת הגמר שלה במגמה לתקשורת חזותית ב-"HIT מכון טכנולוגי בחולון", בחרה מריה להקדיש ליחסים בינה לבין סבתא לריסה, הדמות המשמעותית בחייה. התוצאה היא ספר מרגש בשם "איך היית רוצה למות?", ובו צילומי שחור-לבן של סבתה ביומיום בבית, החושפים את אותות הגיל בדרך מלאת רגישות, רוך וחמלה. לצד הצילומים, תיעוד של סדרת שיחות שקיימו הסבתא והנכדה על ההזדקנות, הבדידות והפחד מהמוות ומהפרידה הבלתי נמנעת.

 

 "בסבתא אני רואה אימא, אבל גם חברה טובה". סבתא לריסה, מתוך הספר, צילום: מריה קובליוב

 

 

"עם השנים סבתא מזדקנת מול עיניי וזו חוויה לא פשוטה, גם רגשית וגם מבחינת ההתמודדות בשטח", מספרת מריה. "היה לי חשוב להציף את נושא ההזדקנות. הכוונה הייתה בתחילה ליצור מדריך אינפורמטיבי לדיאלוג בין הדורות, אבל בהמשך העבודה התפתחה לכיוון הרגשי, של היחסים בינינו. למדנו בתהליך המון אחת על השנייה והיו שם הרבה צחוק ודמעות".

 

היא גדלה אצל סבתא לריסה החל מגיל 7. זמן לא רב קודם עלתה הסבתא מטשקנט, בעקבות בתה ונכדתה. אביה של מריה נפטר ועל הנסיבות בהן ויתרה אימה על גידולה, הן לא רוצות להרחיב את הדיבור. "בסבתא אני רואה אימא", היא אומרת, "אבל גם חברה טובה".

 

 

"לא חשבתי לרגע שזה קשה, לגדל ילדים זו שמחה גדולה"

 

 "תמיד ניסיתי שלא תרגיש שונה מהחברות שלה". לריסה ומריה בצעירותן, צילום באדיבותן

 

 

סבתא לריסה, בסביבות גיל 50 עם עלייתה ארצה, נגנית כינור בתזמורת הפילהרמונית של טשקנט ובעלת תואר שני במוזיקה, לא טיפחה אשליות בקשר למציאת עבודה בתחום המקצועי שלה בישראל. כדי להתפרנס, פנתה למה שהוצע לאישה בגילה ללא ניסיון מקצועי או שליטה בעברית - טיפול בקשישים, עבודה בה היא עוסקת עד היום. "מה אפשר להגיד", היא מסכמת בהשלמה, "לא הייתי בגיל המתאים להתקבל לתזמורת. יש המון אנשים צעירים וטובים וטבעי שרוצים מישהו יותר צעיר. לא הייתה ברירה, לקחתי מה שהיה".

 

ולמרות שנאבקה על הקיום, הנכדה בת השבע ש"נפלה" עליה יום אחד, לא הייתה עבור לריסה מקור לקושי או מעמסה. "לא חשבתי לרגע שזה קשה", היא נזכרת. "כבר לא הייתי צעירה, אבל לגדל ילדים תמיד היה בשבילי שמחה גדולה. לומדים מזה כל מיני דברים חשובים. הייתי בשבילה כמו אימא ותמיד ניסיתי שהיא לא תרגיש שונה מהחברות שלה. הייתי בקשר עם המחנכת והמורים, עשיתי הכול".

 

בגיל ההתבגרות זה כמובן היה סבוך יותר ופער הגילאים הגדול לא עזר. "יחסים במשפחה הם תמיד מורכבים", אומרת מריה, "בעיקר בגיל הנעורים, וגם אצלנו היו תקופות שהיה קשה יותר והיו אי הבנות. אני זוכרת אותה דואגת לי באופן חרדתי כשהייתי יוצאת מהבית לשבת עם חברים. אם לא הייתי עונה לטלפון, היא הייתה חושבת על התסריט הגרוע ביותר. מצד שני, סבתא היא אדם מאוד מכיל ומקבל. היא מעולם לא מנעה ממני לעשות דברים והיא תומכת בי בכל דבר".

 

גם היום, כשהיא כבר נושקת ל-30, מריה ממשיכה להתגורר עם סבתה, בדירה שהצליחו השתיים לרכוש לפני כמה שנים בראשון לציון. "זה לא ארמון", היא אומרת, "אבל לפחות יש לנו דירה משלנו. אין ספק שמציאות החיים שלנו לא הייתה קלה, וכשהייתי נערה היו ימים שהרגשתי לא בנוח להביא חברים הביתה, למשל בתקופה שחלק מהתקרה קרס ולקח זמן עד ששיפצנו".

 

 

"המצב מתנדנד, אבל לשמחתי סבתא עדיין אישה פעילה ועצמאית"

 

 "סבתא נתנה לי כל מה שיכלה". לריסה ומריה, צילום באדיבותן

 

 

הרגשת מקופחת?

 

"ממש לא. יחסית לנסיבות, כן התאפשר לי לקדם את עצמי וסבתא נתנה לי כל מה שהיא יכלה. נכון שנקודת המוצא הכלכלית שלי הייתה פחות טובה, אבל אין לי ספק שקיבלתי כל מה שהיה אפשר. סבתא גם עשתה עבודה נפלאה בניהול הבית. היא פתחה תוכנית חיסכון שאפשרה לנו לחיות בכבוד. תמיד חיינו בצמצום, אבל בצורה חכמה. בזכות התושייה שלה והיכולת להתנהל כלכלית, יכולתי ללכת לחוג ריקוד, כשציירתי היא דאגה לקנות לי צבעים. אולי אלה דברים מינימליים, אבל הם אפשרו לי לפתח את עצמי ולהיות מי שאני היום".

 

המצוקה הכלכלית בבית גם לא מנעה את סיום לימודיה התיכוניים והוצאת תעודת בגרות. "לסבתא היה מאוד חשוב שאשקיע בלימודים ובבגרויות. רק ברגע שסיימתי את התיכון, התחלתי לעבוד כדי להביא כסף הביתה. כל זמן שיכולתי לעזור, זה מה שעשיתי".

 [#middleBanner] 

בהמשך, הצליחה מריה להגיע גם ללימודים אקדמיים. "נרשמתי בהתחלה ללימודי ביוכימיה, כי מגיל 14 אני יודעת שאני חייבת למצוא מקצוע שמפרנס. חשבתי שבכיוון המדעי אוכל להעמיד את המשפחה הקטנה שלנו על הרגליים, אבל אחרי שנה פרשתי. זה לא התאים לי והחלטתי ללכת על עיצוב ותקשורת חזותית. סבתא קיבלה את ההחלטה שלי ואפילו מאוד שמחה ותמכה. כדי לממן את הלימודים, נשענתי על חסכונות שצברתי ושסבתא צברה עבורי עם השנים. במקביל נעזרתי במלגות התנדבות ועבדתי".

 

לפני שנתיים, במהלך לימודיה, התגלה אצל סבתה סרטן ריאות ("היא לא עישנה סיגריה בחייה"), ואל הדאגות הכלכליות נוספה חרדה קיומית. "בתקופה שסבתא עברה ניתוח, הייתי רצה כל יום אחרי הלימודים לבית החולים, לקחתי חופש מהעבודה וגם נעדרתי לא מעט מהלימודים. המזל הגדול היה שתפסנו את המחלה בזמן והיום היא מרגישה טוב יותר".

 

לסרטן נוספת מחלת לב, ממנה סובלת הסבתא זה שנים, ובעיה של מחסור נתרן, שהריצה אותן רק שבוע שעבר לחדר מיון עם סכנת חיים. "אנחנו נמצאות לא מעט בבתי חולים", מספרת מריה, "המצב מתנדנד, אבל לשמחתי סבתא היא עדיין אישה פעילה, מתפקדת ועצמאית".

 

 

"בזכות סבתא יש לי היכרות קרובה והרבה כבוד לגיל השלישי"

 

 "החוויה הייתה לא פשוטה, אבל חיובית לשתינו". סבתא לריסה, צילום מתוך הספר: מריה קובליוב

 

 

המחלות והפחד מהמוות היו מהנושאים שעלו בשיחות המתועדות בספר. "דיברנו על הזיקנה, אבל גם על היחסים בינינו. על איך סבתא מרגישה עם השינויים הגופניים והתחושות שנלוות אליהם, על הנושא של קרבה, איך היא הייתה רוצה שאתמוך בה לעת זיקנה.

 

"נגענו בנושא של בדידות. לא תמיד אדם שנמצא לבד מרגיש בודד, אז מה זו בדידות בשבילה? נגענו בנושא של ימי החיים האחרונים, שזה היה מאוד קשה. ההתמודדות עם חוויית המוות והפרידה. לולא הפרויקט, אני מאמינה שלא היינו מגיעות לדבר על הנושאים האלה. המסגרת אפשרה לנו להיפתח, עוד יותר ממה שהיה עד היום. החוויה הייתה לא פשוטה, אבל חיובית לשתינו".

 

לסבתא לריסה עוד בן שחי בחו"ל ובת, אמה של מריה, שנישאה מחדש, הביאה שני ילדים לעולם וחיה בארץ, אבל כאמור, מי שנמצא לצידה היא נכדתה. "אנחנו מסתדרות מצוין", מספרת לריסה. "כשהיא איתי, אני מרגישה שאני עדיין צעירה, שאני יכולה לתת ולעזור. היא אוהבת להקשיב לי ולשוחח איתי ואנחנו מדברות על הדברים שחשובים לנו".

 

 "דיברנו על זיקנה, אבל גם על היחסים בינינו". סבתא לריסה, מתוך הספר, צילום: מריה קובליוב

 

 

חלק מהשיחות שלהן מתנהלות מעל הסירים במטבח. "אנחנו אוהבות לבשל ביחד ולהכין לנו ארוחות", מספרת לריסה. "מריה אוהבת לבשל דברים לא רגילים והיא מלמדת אותי. אני באתי מהמטבח האוזבקי, שהוא מזרחי-רוסי ודומה למטבח הפרסי, אבל היא מביאה לי מתכונים חדשים וזה מאוד מעניין. אנחנו מדברות על ספרים, אני מאוד אוהבת לקרוא ויש לי בבית ספרייה גדולה ברוסית ובאנגלית. אני מנגנת לה בכינור, בלי זה אי אפשר".

 

"סבתא היא אדם משכיל, מעניין, רגיש ואכפתי", אומרת מריה, "והיא העבירה לי את הערכים האלה. יש לה ניסיון חיים ובוודאות למדתי ממנה המון. אני תמיד מתייעצת איתה, כי אני סומכת על דעתה. העובדה שהיא מבוגרת ממני בהרבה מאפשרת לי היכרות קרובה עם הגיל השלישי. יש לי הרבה כבוד לאנשים מבוגרים, חלקו בזכות התהליך שאנחנו עוברות ביחד".

 

את לא מהרהרת לפעמים ביציאה לעצמאות?

 

"יש לי מחשבות על מגורים לבד. הייתה תקופה קצרה שגרתי מחוץ לבית, אבל כל הזמן היינו בקשר. אין ספק שהמצב הזה מאתגר. גם סבתא הייתה רוצה שאבנה לי חיים משלי, אבל אנחנו מתקדמות בצעדים קטנים. כך או אחרת, אני פה בשבילה. יש לי בן זוג, אבל זה לא פוגע במחויבות שלי אליה. גם בנושא זוגיות או חתונה היא לא לוחצת, מאוד מקבלת ונותנת לי להחליט מה טוב עבורי. מה שמתאים לי מתאים לה, כך היא אומרת".

 

"בטח שיהיה עצוב אם היא תעזוב", מוסיפה לריסה, "איך אפשר להגיד שלא. אבל היא צריכה שיהיו לה חיים משלה, אי אפשר לעצור אותה. זה הטבע".   

 

 

מבוגרים, עירומים, גאים: הצלמת שמחמיאה לגיל

פתרון להורים המזדקנים: יחידת דיור ליד הילדים

לא בחרתי להיות סבתא: על הקשיים שמתלווים לתפקיד

"אני אם שכולה לילדים חיים"

לא רק ספר בישול, ספר על אמהות

אני לא הסבתא! להפוך להורים אחרי גיל 50

 

ומה קורה במשפחה שלכם? הצטרפו לקהילת דילמות במשפחה

 

0  תגובות  אהבו

כתוב/י תגובה...
הקלד כתובת לסרטון יוטיוב:
עריכת תגובה
השבה לתגובה
עוד ביחסים

הכנסת מטפל סיעודי - כל הטיפים להצלחת התהליך

בשיתוף Manpower Care

זה לא קורה ביום אחד, אבל בשלב מסוים של החיים ההורים שלנו - אלו שטיפלו בנו במסירות...

לקריאת הכתבה
"הסבים והסבתות הם שקופים במשפחת השכול"

"כאבם העז ושבריריותם אינם נראים ואינם נשמעים. קבוצה שקופה מבחינת הממסד והחברה, אך לצערנו הולכת וגדלה –...

לקריאת הכתבה
איך בוחרים חברת סיעוד?

בשיתוף Manpower Care

תוחלת החיים בישראל נמצאת בעלייה מתמדת - על פי האגודה הישראלית לגרונטולוגיה, תוחלת...

לקריאת הכתבה
למעלה
חזרה