"במידה רבה החיים מתחילים בגיל השלישי"

במשך יומיים גדושים עברו כל המי-ומי הנוגעים לעולם המבוגרים והקשישים בישראל בסך במסדרונות הכנס הדו-שנתי לגרונטולוגיה, במה שהופך להיות הארוע המשמעותי ביותר בנוגע לעדכון ההתפתחויות וההתמודדויות עם בעיות ותקוות הגיל השלישי בישראל. העובדה שהעולם כולו מתחיל להיערך למהפיכה הדמוגרפית הגדולה שעתידים לחולל הבייבי בומרס בתוך שנים מעטות, ניכרת גם בקרב אנשי המקצוע בישראל. לדברי פרופ' עדי דגני, ממכון "גיאוקרטוגרפיה", הגימלאים בישראל מונים כיום כמעט 10 אחוזים, בעוד בארצות אחדות משקלם באוכלוסיה מגיע עד כ-40% - ללא ספק גורם משמעותי במיוחד בכל חברה שהיא. אחוז זה עתיד לצמוח במהירות עם כניסתם של הבייבי בומרס - אלה שנולדו לאחר מלחמת העולם השנייה - למעגל הגימלאים בשנים הקרובות. אבל מה שמעניין יותר, לפחות לדעת דגני, היא העובדה שבניגוד לתדמית האוכלוסיה החלשה שדבקה בגימלאים ובקשישים, מחקר שערך המכון שלו, ואשר בדק לא פחות מ-120 פרמטרים שונים (צרכניים, דמוגרפיים, ועוד), מעלה כי המבוגרים כלל אינם פאסה, לפחות לא ככוח כלכלי וחברתי. כ-10% מהעשירונים העליונים וכ-8-9 אחוזים מהאוכלוסיה הבינונית הם בני גיל הזהב, כולל אקדמאים, בעלי יכולת בגיל הפרישה, כאלה שהגיעו לגבורות ביציבות כלכלית והם בני 70-80, וגם כאלה שהגיעו לגיל הפרישה במה שהוא מכנה "זהירות כלכלית" ואשר ניתן למצוא רבים מהם גם בשוק ההון. עוד עולה כי ערך הנכסים שבידיה של שכבה זו וההשכלה האקדמית של חבריה גבוהות מהממוצע במשק.


לדברי דגני, מבדיקות עומק שנערכו בקרב אוכלוסיה זו עולה, כי שם המשחק בגיל המבוגר הוא להיות נחשב. "כשקולם של המבוגרים משתתק - צריך לעזור לאוכלוסיה המבוגרת להעצים את עצמה, ואפשר לעשות זאת, בעיקר באמצעות קבוצות העושר וההשפעה". מעבר לכך, אפשר להחשיב את האוכלוסיה הזו יותר הן ככוח קנייה צרכני הדורש חוויית קנייה יחודית לו, ולא רק לדבר על בריאות אלא לייצר מודעות לכך שהאוכלוסיה הזו אינה פאסה. פרופ' רפי קרסו - נוירולוג וחוקר אנטי-אייג'ינג - הסכים כי במידה רבה החיים מתחילים בגיל השלישי. מבחינה רפואית, אמר קרסו, מדובר באוכלוסיה שהמערכת הרפואית מנסה למנוע את תהליכי ההזדקנות שלה. לדבריו, "לא מדובר במה שמכנים אנטי-אייג'ינג, אלא ברפואה מונעת. מדובר בגיל שבו מחלות רבות נחשבות נורמליות (למשל - סוכרת, לחץ דם, אלצהיימר), והחוכמה היא לטפל באותן מחלות תלויות-גיל כך שנצליח לדחות את התהליכים הקשורים בגיל. הרפואה המונעת הזו כוללת כיום תחומים כגון תזונה, אנדוקרינולוגיה, רפואה של מאמץ, הנדסה גנטית, ועוד. מחקרים רבים נערכים מדי שנה בעולם בכל הנוגע לעצירת תהליכים בריאותיים מוקדם ככל האפשר, כדי שאפשר יהיה לטפל בהם טוב יותר. "בניגוד למה שנהוג לחשוב - העיקר זה לא הגנטיקה. ההבדל בין התקופה הקדומה לבין הקשיש של ימינו איננו הגנטיקה, אלא גורמים כמו תזונה. ידוע שביוון הקדומה המעמד הגבוה חי 60-70 שנה, ואילו העבדים חיו בממוצע 28 שנים. הסיבה: המעמד העליון יכול היה להרשות לעצמו לאכול טוב ומגוון, בעוד העבדים חיו רק ממה שגידלו בשדות. את משמעותה העצומה של התזונה אפשר לראות גם בישראל - התימנים הגיעו לכאן כשהם בריאים לחלוטין, ואחרי שהתחילו לאכול שומנים רוויים, סוכר, חיטה ויתר המזונות ה'אשכנזיים' - כל המחלות הגנטיות פרצו החוצה: טרשת עורקים, סוכרת, לחץ דם. משום כך איתור אלמנטים סביבתיים חשוב מאוד כדי להביא לכך שהמחלה תפרוץ - אם תפרוץ - בגיל 80 ולא בגיל 60." פרופ' יסקה כהן-מנספילד, ממכון הרציג, אישרה כי הפרופיל של הזקן לא השתנה הרבה במהלך הדורות. לדבריה, ההבדל כיום הוא בזמן המחלה - הרפואה למדה להתמודד עם הבעיות והיא מקצרת את משך המחלה, אבל מצד שני משום שאנשים חיים יותר - תקופת המחלה שוב מתארכת. "מה שחשוב זה לא זמן התמותה," אמרה כהן-מנספילד, "משום שלרוב הקשישים אכן יש מחלות כרוניות. החשוב בעיני זה שיפור איכות החיים. כדי שהזיקנה תהיה חוויה חיובית, האוכלוסיה הזו בהחלט זקוקה גם לרווחה כלכלית, כי עם כסף אפשר לקנות בריאות, ובעיקר מניעה (כולל פעילות גופנית). אלא שצערנו מנתוני משרד הבריאות עולה כי 40% מהזקנים מרוויחים מתחת ל-3,000 שקל בחודש, כך שאין להם די לצרכים הבסיסייים, שלא לדבר על מאמן כושר אישי. הבעיה גדולה יותר משום שאין להם גם אפשרות לעבוד. כשאנשים פורשים בגיל 50-60, וחיים יותר שנים - הרזרבות שלהם נגמרות. אני רואה את גיל 60-70 כגיל העמידה שמתמשך. הבעיה היא שאנחנו חברה שמכריחה אנשים לפרוש לפנסיה. אם לא היינו מכריחים אותם לעשות זאת - הכל היה טוב יותר." עובדה זו קיבלה חיזוק בדבריו של שחקן "הבימה", שלמה בר-שביט, שסיפר כי שחקן יכול לעלות על הבמה כשהוא בחום גבוה, או עם רגל שבורה - וישחק כאילו כלום. "השבוע קראנו על בעיה של אמנים רבים בגיל הפנסיה שאין להם ממה לחיות. אבל הבעיה היא לא רק הכסף שאדם מפסיק להרוויח, אלא העובדה שברגע שאתה מנתק שחקן מהמקצוע שלו - הוא דועך. משחק זו מחלה כרונית: אני, כשחקן, מוכרח להיפגש עם הקהל שלי - אז אני הופך להיות צעיר. ממש כמו אמא שלי, שסבלה מבעיות בחוליות ובסחוסים, ובקושי יכלה לזוז, אבל ברגע שטיפלה בנכדים - יכלה גם לזחול כדי להביא להם כדור שנפל מתחת למיטה. כשלקחתי אותה לרופא להתייעצות בנוגע לבעיות שלה, שאל אותה הרופא האם היא מתחזה. מה פתאום? - היא ענתה - תראה את הצילומים שלי. ומה זה שהבן שלך מספר לי על הנכדים? אה - ענתה אמא - נכדים זה משהו אחר..." קרסו: "בהחלט יש לשפר את איכות החיים של הקשיש ולדאוג לכך שהאנשים יהיו עסוקים. גם דברים קטנים יכולים לעיתים לעזור - שיהיה לאדם למי לדאוג. אשה אחת, שסבלה מדיכאון כרוני, הגיעה אלי לטיפול וסיפרה לי שאם לא היה לה כלב לדאוג לו - היא היתה מתאבדת. מה שמחזיר אותנו למה שאמר פרופ' דגני: אנחנו צריכים שיהיה לנו את מי לאהוב ושנהיה אהובים. גם בני המשפחה של הורים או סבים קשישים צריכים לשים לב לכך שהקשיש יוצר לעיתים קרובות קשר דווקא דרך המחלה, כדי שידאגו לו."


האם היחס של החברה לקשיש עתיד להשתנות בעקבות השינוי הדמוגרפי ויתר השינויים עליהם דובר? לדעתה של פרו' יסקה כהן-מנספילד היחס הזה יהיה חייב להשתנות, משום שאוכלוסיה זו הולכת וגדלה, והיא חיה יותר. "לא הזקן הוא זה שצריך למצוא לעצמו תפקיד בחברה, אלא זה תפקידה של החברה לדאוג לו ולמצוא לו יותר ויותר תפקידים". התזוזות הראשונות במשק למצב זה הוא השינוי שנכפה על הממשלה לדאוג לרווחתם של הקשישים העניים וניצולי השואה. שר הרווחה, יצחק הרצוג, שנאם במושב הסיכום של הכנס, הסכים כי משקל המבוגרים במשק ובכל תפיסת החיים משתנה. "העולם - אמר הרצוג - שייך גם למבוגרים. הן ככוח קנייה, והן כמרכיב חשוב בתרבות הפנאי בקהילות התומכות. הצרכים הסיעודיים של אוכלוסיה זו הופכים להיות סוגייה קשה ומורכבת, ורק לאחרונה נקבע ספר פרופילים רפואיים חדש בביטוח הלאומי אחרי 51 שנה. אנחנו חייבים שלא לגלות אטימות לכאב הקשיש ובני משפחתו." הרצוג הוסיף, כי הצד הרפואי-טיפולי- סיעודי מטריד אותו מאוד, בעיקר בהתייחס למכרזים הסיעודיים האחרונים שפורסמו, ואשר הוא לא רואה לדבריו מאבק ציבורי בעניינם. "ארגונים וולונטריים ומוסדות מלכ"ריים נמצאים בסכנה בגלל הפניית הקודים למוסדות אלה, ויש להיאבק בנושא זה. כמו במדינות אחרות בעולם, אני מקווה שיום אחד יאוחדו גם משרדי הרווחה והבריאות למשרד אחד, כדי להציע לאוכלוסיה זו פתרונות יעילים יותר, כדי שלא נמצא עצמנו יום אחד עם דור שלם שלא מקבל את מה שמגיע לו." דבר אחד בטוח - הסכימו הדוברים בפאנל הסיום של הכנס - הישועה לא תבוא מהתקשורת. זו, שנעשית ונערכת על ידי עיתונאים צעירים, תמשיך להיות חסרת אמפתיה ורגישות לגיל השלישי. וכל זמן שכל בן 60+ ימשיך להיות מוגדר בתקשורת כ"קשיש" - ימשיכו להתקיים גם הסטריאוטיפים של האוכלוסיה המבוגרת כאוכלוסיה חלשה. האם מפלגת הגימלאים היא הפיתרון לכך? למרות שקבעה עובדות בשטח, ומשרד הגימלאים עתיד להישאר איתנו גם בעתיד, פרופ' דגני אינו מנבא גדולות למפלגה זו, או לכל מפלגת גימלאים אחרת שתנסה לקום. "היא לא נחוצה לאוכלוסיה השלמה," אמר דגני, "וממילא מוטל עליה עול סטיגמטי. היא קמה בגלל המצוקה החברתית של חוסר בתרופות ובגלל משבר המנהיגות הגדול במפלגות הקיימות שניתב אליה את התקוממות העם. הלה הצביע בבחירות האחרונות למפלגה הכמעט יחידה שקמה אז ולא היו לה שונאים. היום אני צופה להם לכל היותר שניים וחצי מנדטים." המסקנה: יש נצל את כוחם של הגימלאים בעלי ההשפעה במשק, יש להמשיך ולסייע לאוכלוסיה החלשה ולהבין כי העתיד שייך יותר ויותר לגימלאים.