"כשתסלחי לאמך יהיה לך יותר קל"

"תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם ובכל עת ובזה תינצל מן הכעס, שהיא מידה רעה להחטיא בני אדם. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה: כל הכועס, כל מיני גיהינום שולטין בו. שנאמר, הסר כעס מליבך והעבר רעה מבשרך, ואין רעה אלא גיהינום, שנאמר: וגם רשע ליום רעה. וכאשר תינצל מן הכעס, תעלה על ליבך מידת הענווה שהיא מידה טובה מכל המידות הטובות".
כעס הוא רגש חזק שיש לכל אדם. הוא משמש איתות לכך שאחד מהצרכים הבסיסיים שלנו בלתי מסופק: כוח שייכות, חופש, או הנאה כעס הוא רגש נורמלי, אולם הדרך שבה אנשים בוחרים לבטאו יכולה להיות שלילית או חיובית. הכעס מתבטא בדרכים שונות אצל אנשים שונים: א. הפנמת הכעס: שמירת הכעס פנימה בגוף שתוצאתה יכולה להיות אפילו מחלה. ב. החצנת הכעס: תגובות אלימות ואגרסיביות. ג. הפנמה והחצנה: שמירה של הכעס עד להתפרצות ללא שליטה. מאחר והכעס הוא תגובה טבעית, מן הראוי שתבוא לביטוי בדרכים מכבדות ואשר תוצאותיהן תהיינה חיוביות לשני הצדדים המעורבים. אחת הדרכים החשובות ביותר היא ללמוד לוותר על הכעס ולהגיע למקום של סליחה ומחילה. חלק זה חשוב ביכולת האדם להתקדם ולהתפתח בחייו, ראשית היכולת לקבל את עצמו, היכולת לחיות בשלום עם עצמו, היכולת לסלוח לעצמו ולאחרים. קשה מאד להישאר במשך שנים עם תחושות הכעס, ולכן בגיל המבוגר מתגבשת החלטה שכדאי לסלוח. עם הסליחה נפתח פתח לדף חדש בחיים. הרגשה זו מעצימה ומעניקה כוח דווקא ברגעים שבהם ממילא יש קושי בשל האובדנים הרבים שחווה האדם המבוגר בחייו.
סליחה היא בחירה של האדם
עצם תהליך ההכרה בשגיאות ובטעויות מאפשר לבחון את העבר,להסיק מסקנות, להבין כי ההשפעה כה שלילית ומיותרת. תהליך סליחה אמיתי - סליחה שלנו למי שפגע בנו וקבלת סליחה ממי שפגענו בו - משחרר לא אחת אנשים שנושאים עימם רגש קשה של כאב ועלבון. לעתים הכועסים והנעלבים אינם בטוחים עוד ואינם זוכרים את מקור הכעס, אולם כתוצאה מכך התנהגותם תהיה כעוסה רוב הזמן ומספיק ניצוץ קטנטן כדי להבעיר ולגרום לבעירה להתלקח. אלה סיבות ליצירת הקונפליקט הממשיכות לניתוק קשרים, עם עוד ועוד אנשים במשפחה, בסביבה, בחברה ובקהילה.


רק כאשר נניח לחוויה ונחיה בשלום עימה, נוכל להביט הלאה אל העתיד ולהרפות מהעבר. בבחינת הכעסים חשוב להבין כי איננו אחראים על דברי הזולת. אין לנו שליטה על דברי הזולת ו/או מעשיו. לפיכך יש להרחיק את מה שפוגע בנו, לשלוט בעצמנו, כי אנו שולטים ברגשות ולא הם בנו. אנו אחראים למעשינו. אחת הדוגמאות שאני מרבה לספר היא כיצד צעק לעברי חייל נמרץ וצעיר "זקנה מטומטמת" על שום שלא במתכוון פגעתי בידו עם מרפקי. בעוד אני מבקשת סליחה, נדהמתי מתגובתו... לרגע חשתי את העלבון: "מה, אני זקנה מטומטמת?"... כשהתעשתתי, שאלת אותו ברכות: "האם כל הזקנות הן מטומטמות?" עוד הוספתי ושאלתי מדוע בעצם הוא מקלל אותי, ואם קרה לו משהו רע הבוקר. השיחה התפתחה לכך שברכנו בסופו של דבר זה את זו ונפרדנו כידידים טובים. אדם כועס ופוגע מתוך רגשות קשים שיש לו. משום שרע לו. ואכן, כל מי שפוגע באחרים - פוגע מתוך המקום הרע שלו. אני מאמינה כי אין אדם רע - יש אדם שרע לו, ומהרוע הזה הוא פועל. חשוב, לכן, לעשות בחינה מחודשת של כל מצב ומצב שהתרחשו בחיינו ושעליהם אנו כועסים. חשוב לבדוק ולהפוך את הראייה משלילית לחיובית. יש בידינו את האפשרות, כאמור, לפרש שונה כל סיטואציה. לקבל את האירוע כעובדה, אולם לתת לו פירוש שונה. בעקבות הפירוש יגיע הרגש - ועם הרגש תבוא התגובה. כל פירוש חיובי יעלה רגש חיובי, אמפטיה, הבנה, וכל פירוש שלילי לאירוע יקבל רגש שלילי ועימו יבואו גם התגובות השליליות.
מערכת כעסים קשה בין אם לבת
מתוך הרקע הזה נולדה ההצגה "המגש". במרכזה - מערכת יחסים קשה ומורכבת הנחשפת בין אם לבתה לאור ניסיונה של הבת להביא לאיחוי הקרע במשפחה המורחבת בעקבות סכסוך אידיאולוגי וכלכלי שהתרחש בה בשנותיה הראשונות של המדינה. ביקורה המפתיע של האחיינית מאמריקה, ששרדה את השואה ועזבה את הארץ מעט אחרי הקמתה, פותח פצעים שמעולם לא הגלידו. כעסים שלא נשכחו, מימיה הראשונים של המדינה בצל השואה, עולים וצפים מחדש ומטילים אור חדש על העבר. איך מגיעים אל הסליחה? באיזה מסלול צריך ללכת ודרך איזה כאבים צריך לעבור כדי להגיע לשם? ואולי כשמגיעים אליה הסליחה היא כבר לא יעד? עד גיל 62 הספקתי להיות בעצמי אמא וגם סבתא, לקבל ייעוץ אישי, ללמוד פסיכולוגיה, לעבוד עם קשישים, לראות את אמא שלי הולכת ומזדקנת ולסעוד אותה כשהיא מאבדת מכוחה ומעוצמתה. כדי להביא את המחזה הזה לידי כתיבה הייתי צריכה לחקור. הייתי צריכה לחקור את ההיסטוריה של אמא שלי ושל המשפחה שלה, לחקור את הדרך שהיא עברה כדי להיות אמא שלי. הייתי צריכה לחקור את עצמי - את הילדה שהייתי, את האמא שהייתי, ואת המרחק ביניהן לבין הילדה והאמא שהייתי רוצה להיות. --------------------------------- המגש הוא מחזה משפחתי המבוסס על סיפורה האוטוביוגרפי של סימה רביד, ילידת רחובות. זהו מחזה על הנושאים המשפיעים עלינו עד היום: זהו מחזה על השואה, על האתוס הציוני, על קשיי ההגירה, על רכושנות, על כעס ועל סליחה. המחזה נכתב ע"י אמיר לביא ומיכאלה קלי בשיתוף עם סימה רביד במסגרת סדנת "שחקן יוצר" ב"בימת המבוגר" של רחובות בהדרכתו של הבמאי אמיר לביא.