בידור ותרבות הפנאי

מזעזע, מחריד ובעיקר מקומם – הסרט "רווק מספר 3" – הסיפור האמיתי

אני מציע לראות את הסרט "רווק מספר 3" סיפור אמיתי, שחושף את פניה האמיתיים של טיפול המשטרה בעברות חמורות.

הוא מספר על גבר שאנס ורצח 130 נשים בארה"ב ולמרות תלונות רבות עליו, המשטרה לא התאמצה לחקור את הדבר. הם אפילו שחררו אותו על תנאי, אחרי שמצאו אותו אשם בחשד לאונס. דבר שאפשר לו להמשיך לרצוח ולאנוס.

מנגד התקשורת מפוצצת בהתעסקות באייל גולן. האשמות שגם אם הן נכונות, המהות האמיתית טמונה בחזות הראיות, בהצגות שהנשים עושות ולא במהות העברות. למרבה האירוניה, השיטה שהמשטרה מאמצת היא לחפש מתחת לפנס, במקום להשקיע מאמצים אמיתיים למציאת הפושעים. בארה"ב, כמו בארץ, התקשורת עושה יד אחת עם המשטרה, בהתעסקות בפרשות המין של ביל קלינטון וטראמפ לדוגמא, על חשבון תפיסת אנסים ורוצחים. דבר שהממשלה מעודדת, כי בכך היא זוכה לפופולריות בקרב הבוחרים...

גם פה בארץ, כמו בארה"ב, האנסים האמיתיים חומקים מתחת לאף של המשטרה, המרושלת וחסרת האונים, שהמדינה לא משקיעה בה משאבים מתאימים, שיאפשרו לה לפעול כמצופה ממנה. המדינה לא מעוניינת בטובת האזרחים, אלא דואגת לפופולריות של חבריה, ופועלת מאינטרסים פוליטיים בלבד. כך היה בתקופת הסחר בנשים, שרק בהתערבות ארה"ב והלחץ שהפעילה על הממשלה, המשטרה פעלה בנדון. כך זה בעניין האזיק האלקטרוני, והתעללות הגברים בנשים (במיוחד בבנות הזוג) שהמשטרה ניצבת בפניה חסרת אונים. הממשלה מעדיפה חוקים פופולריים בעניין הזה, מאשר חוקים אפקטיביים למלחמה בפשיעה. כמו במקרה של פרשת תוכנות הריגול שהפעילה המשטרה נגד משפחות הפשע.

אין ולו עיתונאי אחד, שחשף פרשת אונס ורצח אמיתית, כזאת שחמקה מעיני המשטרה וכאלו יש בלי סוף. התקשורת מתעסקת רק במפורסמים, שמוכרים עיתונים ותו לא. היא לא עוצרת לרגע, לשקול את המהות של הדברים, אלא רק את החזות החיצונית שלהם...