סיפור על אבא ושלושת בניו

לאיש עשיר אחד היו שלושה בנים גדולים. שלושת הבנים עבדו בשדות ובפרדסים ורעו את עדרי הכבשים והפרות. האב השגיח כל העת על עבודתם, שהכל יעשה כראוי. וכך, בכל ערב, כשהיו מסתימות עבודות היום היה האב שואל את בניו: "האם כבר דאגתם להשקות ולהאכיל את הכבשים? האם החזרתם את כל הפרות מן המרעה, ולא נשארה שם אף פרה? האם קשרתם את כלבי השמירה לגדר? האם השקיתם את המטע והפרדס?" ועוד שלל שאלות. יום אחד אמרו הבנים לאביהם: "אבינו היקר, כל הזמן אתה מנהל לנו את העניינים, מתערב בעבודתנו ומעיר לנו הערות. אנו אנשים מבוגרים ויודעים בעצמנו מה ואיך לעשות. אנו מבקשים ממך - הפסק להתערב במעשינו ולהעיר לנו הערותיך, ואם לא - נפסיק לעבוד אצלך!" מה היה יכול האב לעשות? הוא נאלץ להסכים לבקשת בניו, ומאותו יום לא התערב במעשיהם ולא העיר להם עוד. והנה, ערב אחד, כשחזרו הבנים מן המרעה, הבחין האב כי שכחו הבנים בשדה את הכבשה השמנה ביותר. אך כיון שהסכים לשתוק ולא להתערב, החל לפעות כמו כבשה: "מה! מה! מה! מה!" תמהו שלושת האחים על המעשה, אך מיד הבינו שאביהם הזקן צודק וכי שכחו כבשה אחת במרעה. החזירו את הכבשה בבושת פנים. בערב אחר, הבחין האב הזקן כי שלושת בניו שכחו לתת מים לפרות שברפת. מיד החל האב לגעות בקול: "מו! מו! מו! מו!" תמהו הבנים, אך מיד הבינו כי שוב צדק אביהם, והם באמת שכחו לתת מים לפרות. בבושת פנים מהרו להגיש לפרות מים חלפו ימים ובערב אחד, לפני שהלכו לישון, ראה האב כי שלושת בניו שכחו לקשור את כלבי השמירה לגדר. מיד התחיל האבא לנעור כחמור בקול גדול: "אי-אה! אי-אה! אי-אה!" רצו שלושת הבנים לאורווה לראות מה קרה לחמורים. והנה, מצאו שהאורווה סגורה, לחמורים אוכל בשפע, אף מים, והכל בסדר עמם. אך כשיצאו מהאורווה ראו כי כלבי השמירה אינם קשורים לגדר. מיד קשרו את הכלבים. כשנכנסו לביתם אמרו שלושת בניו לאביהם: "אבא, אבא! אכן, גם הפעם צדקת! אנו שכחנו לקשור את כלבי השמירה. אך מדוע נערת כמו חמור ולא נבחת כמו כלב?" ענה האב לבניו: "כי אני חמור גדול על שהסכמתי שאתם תנהלו את כל העניינים ללא התערבותי..." ואכן, מאותו היום לא באו עוד שלושת הבנים בטענות לאביהם. קיבלתי במייל