ריקוד החרבות שמחולל בתוכי

מוצאי שבת הכאבים בחזה איומים ומחליטים לקחת אותי למיון. "דלקת ריאות "קבע רופא המיון. "אנו מאשפזים אותך" אני שונא בתי חולים ועמדתי על כך שישחררו אותי ואת הטיפול אמשיך לקבל בבית. הרופאה התיעצה עם הרופא הראשי שנתן את הסכמתו . ואחרי אינפוזיה של אנטיביוטיקה שוחררתי לביתי. עכשיו התחיל הסיוט הגדול. . הכאבים היו שלא מהעולם הזה. הרגשתי בתוכי את ריקוד החרבות של אחשטוריאן. דקירות כעין נעיצות חרבות בריאות. . הכאבים היו גדולים מנשוא וגם משככי הכאבים לא עזרו. הנכדות שגרות איתי הסתובבי סביבי מנסות לעזור ככל יכולתן. ברם שום דבר לא עוזר . ריקוד החרבות ממשיך לחולל בתוכי . אני מתנודד מצד לצד מנסה לתפוס תנוחה נוחה. שום שינוי תנוחה אינה עוזרת. אני מקלל את עצמי על שעמדתי על כך שישחררו אותי ולא אישפזו אותי אחרת היו מזריקים לי מורפיום. שהיה משקיט את הכאבים ואולי היה עושה לי קצת היי. תמיד חשבתי לעצמי מדוע מתמכרים נרקומנים לסמים וזו הייתה יכולה להיות הזדמנות לטעום את טעם האבדון, איבוד השליטה. אולם אני בבית מנסה להשקיט את המוסיקה הרועשת בתוכי. אני שומע בראשי את היצירה שהופכת להיות סוערת ורואה את המחוללים עם החרבות השלופות וכל נעיצה גורמת לי לקפוץ ממקומי. "יוקל לך .ביום השלישי בהשפעת האנטיביוטיקה" כך בישרו לי כל יודעי דבר. איני יכול לשכב. אני יושב ליד הטלויזיה, עובר אל המחשב, קורא עיתון . העיקר לשכוח את אחשטוריאן. אבל הוא לא מוכן להיפרד ממני הוא יודע כמה אהבתי את היצירה והיא מתנגנת מאליה בראשי.. הראש אטום ואינו מסוגל לחשוב בבהירות. אולם עצם הכתיבה גורמת לי לשכוח לרגע את אחשטוריאן. אז אם כתבתי שטויות בפוסט הסליחה עימכם. דלגו ועברו הלאה.