לא היינו גיבורים היה זה הרצון לשרוד
קראתי שוב את הפוסט שכתבתי שכותרתו זכרונות מלחמה ומות. הזיכרונות האמיתיים חזרו ויחזרו מידי שנה בימי הזיכרון. יש .האומרים שצריך לשכוח . איך אפשר לשכוח את המראות הקשים. הם שבים וחוזרים ביחוד בימי הזיכרון. היו אלו משחקי מלחמה שנטלו מאיתנו את התחושה שזו מלחמה אמיתית. האויב נמצא לא הרחק מאיתנו ולמזלנו החליט להתחפר כחמישה ק"מ מהתעלה ולא להמשיך צפונה לכיווננו.. הטנקים שראינו לא רחוק מאיתנו היו טנקים מצריים. אנו חששנו מהתקדמותם מאחר ולא היה לנו בזוקות או בקבוקי מולוטוב או כל נשק אחר שיכולנו לעצור בו טנקים שועטים. חברי הצמוד העוזי יכול היה לפגוע בחיילי הקומנדו ואפילו במסוקים אבל בטנקים.? איזו מלחמה משונה הייתה זו מלחמה שהזכירה לי את מלחמת העצמאות עם הסטנים שלא תמיד ירו. ההסתגלות למצב הייתה מהירה. משחקי החתול והעכבר שלנו עם המיגים קיבלו אופי של משחקי מחבואים. המטוסים הגיחו בפתאומיות מטילים פצצות ומנסים לערוך סיבוב שני ואז היו מקבלים את הנוק אאוט. תוך דקה הגיע מטוס שלנו מביר גפגפה וערך לנו הצגה קצרה . בקרבות אויר קצרים הפילו מטוסינו את המטוסים המצריים.רצנו לראות את הטייסים המצריים שנתפסו לאחר שמטוסם נפגע. . הפצצות שנפלו בסביבה לא גרמו נזק רב ונבלעו בתוך החולות. ואנו המשכנו בהווי שלנו. משחק הקלפים נמשך עד לחשיכה. הבדיחות הזכירו לי מפגש מילואים על אונית חיל הים. כל אחד זרק לאויר את הבדיחות ששמע מאז מפגש המילואים הקודם. האם כך נראת מלחמה.? האם כך צריך להרגיש כאשר יורקים עליך אש תותחים והפצצות נופלות מסביבך? האם הייתה זו העמדת פנים של גברים שזו להם לא המלחמה הראשונה? הצחוק היה אמיתי והבדיחות היו מצחיקות. אבל גם ירי התותחים והפצצות שנפלו לידנו היו אמיתיים. גם הפצועים וההרוגים שראינו היו אמיתיים. איך אפשר להסביר את המצב. גם אני לא יכולתי להסביר לעצמי את התנהגותי כאשר הטיל פגע בזחלם שלידי והרג את הנער שראיתיו שוכב פרקדן ליד תותח הנ.מ שעל הזחלם. הסתכלתי על הארוע כעוד פרט במלחמה.. אחרי שורת ההרוגים שראינו יום לפני כן היה הנער עוד פרט סטטיסטי במלחמה הזו. את הכאב הרגשתי מאוחר יותר כאשר הופיע אחיו של ההרוג וביקש לשמוע פרטים על הארוע. אני היחידי שהייתי נוכח בעת שהטיל פגע בנער והיחיד שראה את הפגיעה. לא יכולתי לעמוד מול פני הכאב של האח שהיה בעצמו נער צעיר.. סבתי על עקבותי וחזרתי לעמדה . עכשיו הבדיחות לא הצחיקו אותי וגם לא הסכמתי להצטרף למשחק הפוקר. מה קורה לנפש האדם כשהוא שקוע במצב בלתי פתור? האם כולם יחזרו לאחר המלחמה להיות מה שהיו לפניה? מישהוא העלה באחד האתרים כי הוכר כהלום קרב כתוצאה מירי של תותחי מטוס שנורו לעברו ובמזל לא פגעו בו. ואני שואל את עצמי כמה הלומי קרב מסתובבים בתוכינו ומסתירים את מצבם הנפשי ופחדיהם.. עם כל הצחוקים והבדיחות אין ספק שהמלחמה השאירה בנו את חותמה.פצע שלא הגליד. אומרים שהיינו גיבורים. שטויות , היינו חיילים שהשאירו משפחות בעורף ורצינו לשרוד. אני זוכר את המגד שהגיע אלינו לקראת סיום המלחמה ..הוא הצליח להשחיל את הפלוגה שלנו למלחמה. אולם אף אחד במטה לא התיחס ברצינות לבקשתו לשלוח אותנו לקו הראשון בתעלה. . הוא ישב כמו נאד נפוח גאה בחיילי הפלוגה שלו שעמדו בגבורה תחת אש המטוסים. לגביו היינו פיונים על לוח השחמט. ראיתי את הגיחוך על פני החיילים.