טרמינל. לחברים היקרים. פוסט שכתבתי בכניסתי (2012) ל'כ. יוצרת'. תודה לחברים שהגיבו בזמנו לרשומה. נדב.

טרמינל.

"כמה אור"? הוא חושב. מנהג עשה לו לקחת איתו, רדיו טרנזיסטור זעיר, לעת יוצא לנדוד למחוזות רחוקים. מעבר לזכוכית המשוריינת על מסלולי האספלט השחור המסומנים באור נגוהות, המראות ונחיתות מתמדת, של מטוסים.

הוא יושב, על אחד ממושבי ההמתנה, ישיבה מדודה, על פי מחוגי השעון הענוד על פרק ידו, וזה הגדול המהפנט התלוי קומתיים מעל, ומשיב מבט, אל כל העובר ושב, תחתיו. שיר עתיק מתנגן - זורם מחוטי הטרנזיסטור הזעיר הצפון בכיס מעילו, אל אוזנו.

'אור הירח על ההר

לילה לבן בשדות בית לחם,

תן מיילל בקול נשבר,

אנא פנה' ...

'לילה לבן'? - סח האלמוני לעצמו, כשמחוגי השעון בקומתיים עמדו מלכת, וברגע הבא דהרו הם, שנים לאחור- לילות לבנים, נוחתים כאותם  מטוסים מעבר לזכוכית המשוריינת. כל שנייה מתווסף לילה  לבן, רחוק יותר, הרבה במניינם.

לילה לבן מעבר ים - עוצר לילה! - הפעוט בן  החמש לא מבין למה החלונות מוגפים  וחשוך  הבית? הוריו ואֶחָיו הבוגרים מכונסים יחדיו  דואגים. הוא שואל למה? אימו אומרת: 'אחיך דוד  לא חזר עדיין'.

שש שנים אחרי, אוניה התנתקה מן המזח והפליגה הימה. מתרחקת מאורות הנמל הדועכים לאיטם מאחורי מסך הערפל הסמיך החוצץ בין יבשה וים.

לילה לבן בלב ים- הילד צופה לעבר האורות המנצנצים באופק, ההולכים וגדלים. אורות המולדת החדשה...

שיר אחר מתנגן באוזניות. הוא מביט בשעון הגדול, מחוגיו רצים על פני השנים מנסים להדביק את הזמן שעצר מאז אותם לילות לבנים - עיניים  פקוחות, על גחונו שוכב מול הגדר בבקעה...

מחוגי השעון נעים הלאה על לוח השנים - לילה לבן בשחקים. אורות עמומים. פנים חיוורות נרגשות דוממות. המטוסים בדרכם אל... הוא נוגע בדסקיות, על צווארו, הצפונות עמוק מתחת לבגד, למקרה ו... למטה האדמה נמה. רק עמודי החשמל רצים כמטורפים להשיג, עד שהם כבים...

מחוגי השעון הגדול, אט, אט מתייצבים על השעה הנכונה. מעבר לזכוכית מטוס נוחת בדממה. גלגליו נושקים ללא קול במסלול האספלט השחור.

רמקול קורא קריאה ראשונה: "הנוסעים לניו זילאנד מתבקשים לגשת לשער מספר עשרים ושבע', תודה!"