הסנה הבוער - סיפור מהחיים (עם ועל ציור) - לט"ו בשבט

הסנה הבוער 

-  סיפור על עץ לט"ו בשבט   -

-  מאת רמיאב -  

לפני כשבע וחצי שנים עברתי ניתוח לא פשוט בראשי. התחלתי להתאושש, כשאוהבי לא סרו ממיטתי, והועברתי אחרי מספר שבועות, למחלקת השיקום בבית החולים. במחלקה הזאת הייתי כחודש ימים ושבתי לאט לאט לעצמי. עברתי תרגילי פיזיותרפיה ומשחקי חשיבה והרכבה, בלעתי תרופות, נהניתי ממנוחה ואוכל די טוב.

אחת מתוצאות הניתוח הייתה פגיעה חמורה בשדה הראיה (שכיום קטנה בהרבה והמצב הוטב) והיה עלי להתרגל למצב ולצפות לשיפור.

 יום אחד הציעו לי ללכת לחדר הריפוי בעיסוק בקומה השנייה. בחדר הייתה מדריכה  וישבו 5-6 משתקמים, סביב שולחן כשהם יוצרים עבודות יד, בעיקר משחילים חרוזים ויוצרים תכשיטים ואביזרי קישוט נחמדים. על הקירות היו ציורים ורישומים שנעשו במקום. השחלת חוטי ניילון בחרוזים לא משכה אותי וביקשתי לצייר.

למחרת קיבלתי בד ציור מתוח על מסגרת, צבעי אקריליק ומכחולים. הרגשתי שהרצון לצייר, למרות עיני הפגועות, בוער בקרבי. הרגשתי כאילו אני בלהבות של רצון להתבטא. לצפצף על מה שעבר עלי. להמשיך לחיות, להראות מה שעבר עלי ולמרות הכל נשארתי מי שאני.

 הרגשתי כי נשארתי כמו עץ שנפגע מאש ונותר בתהליך התחדשות, ממה שלא נשרף ונשאר...

חשבתי על שיח בוער באש אבל איננו נאכָּל, אינו מתכלה.

 נזכרתי בגירסא דינקותא, במשה רבנו:

 וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" (שמות ג' 2).

 גם בימינו כוונת הביטוי לדבר שאינו מתכלה, ויש לו תוחלת חיים ארוכה ובלתי מוסברת.

זהו... האדם כעץ השדה ואני כסנה הבוער... הייתי.

ישבתי ותקפתי את הבד, ציירתי את הפורטרט שלי באותה מלחמת התאוששות, לפני שכובתה השריפה סופית ונשארתי עם האפר, שאז טרם התפזר. ציירתי כשראייתי מוגבלת, אבל הצלחתי לראות מה אני עושה.

כשעמדתי להשתחרר הביתה, ביקשתי מאשתי שתמסגר את הציור, ביקשתי מצלמה וצילמתי אותו. ביום השחרור הענקתי אותו בתודה, עם הקדשה למחלקת השיקום א' בבית החולים שיבא.

הציור תלוי שם בכניסה לחדר הרופאים במחלקה.

כל הזכויות שמורות ©