פרפרים

פרפרים / נעמי 
 
הפעמון צלצל. כל אחד מילדי הכיתה יושב במקומו. עוד רגע תיכנס גם המורה צילה לכיתה ותשאל את השאלה. זהו הנוהג החוזר על עצמו בכל שיעור.
והנה צילה נכנסת לכיתה, מתקרבת אל שולחן המורה, מניחה עליו את התיק והיומן, אחר כך ממתינה מעט ואומרת: "טוב, אני מבינה שכולם קראו בבית את הפרק על הפרפרים". היא מחכה עוד רגע, מסתכלת עלינו ושואלת: "מי יודע מדוע לפרפרים יש עיגולים על הכנפיים?"
מרים מרימה אצבע וקופצת: "המורה, המורה, אני יודעת"!
אבל צילה לא נותנת לה רשות לענות. ואז עוד אצבעות מתרוממות, רמי, יאיר ועדנה. חיים ושרה כמעט קופצים באוויר: "המורה, המורה, אני, אני"! אבל צילה לא נותנת להם רשות לענות. ואני יושבת מכווצת, מתוחה כמו תמיד והעיניים שלי נעוצות בשולחן.
"אני רוצה לראות עוד אצבעות," אומרת צילה.
הבטן שלי מתהפכת. אני מרגישה פרפרים בבטן.
"כל כך הרבה ידיים. רק ידיים יש בכיתה הזאת. יער של ידיים. כולם  יודעים לענות. רק אני לא יודעת".
צילה מעבירה מבטה מילד לילד. היא עוברת בין השולחנות. היא הולכת ומתקרב אלי. וככול שהוא מתקרבת אני מתכווצת יותר ויותר ונדחקת אל פינת הכיסא. אני פשוט רוצה לא להיות.  
צילה נעצרת לידי. גם המבט שלה נעצר. היא מביטה בי. רק בי. "רחל! " היא שואלת פתאום בקול חד, "מדוע לפרפרים יש עיגולים על הכנפיים?"  
אילו הייתי יכולה להיות עכשיו נמלה, הייתי מסתתרת בין דפי המחברת. למה לפרפרים יש עיגולים על הכנפיים? שאלתי את עצמי. אולי בגלל... באמת אני לא זוכרת למה. למה חשוב כל כך לדעת אם לפרפרים יש עיגולים על הכנפיים. למה חשוב לדעת מדוע יש להם עיגולים על הכנפיים, ולמה המורה שואלת דווקא אותי את השאלה הזאת?
אני מרגישה שאינני מסוגלת לחשוב. ברגע אחד הראש שלי מתרוקן לגמרי. לא יכולה לזכור שום דבר. אני יודעת שזה היה כתוב שם בספר. קראתי את הפרק מספר פעמים. אתמול בערב ידעתי את התשובה, אבל ברגע הזה, אני פשוט לא זוכרת. לא זוכרת! אולי היא תפסיק להביט בי, אולי היא תמשיך כבר הלאה ואולי היא תיתן סוף סוף למרים לענות?
 
עכשיו כבר לא חשבתי על הפרפרים ולא על העיגולים. הרגשתי רק את העלבון. למה היא צריכה לשאול תמיד דווקא את אלה שלא מצביעים. אז מה אם היא יודעת למה לפרפרים יש עיגולים על הכנפיים. אני רוצה לראות אם היא יודעת לרקום יפה כמוני. ואם היא יודעת לרקום תפרים קטנים, צפופים ומדויקים כמו שאני יודעת.
טובה, המורה למלאכה, אומרת שאני רוקמת הכי יפה מכול הבנות בכיתה. בפעם האחרונה טובה הציעה לי לרקום פרפר על מפית האוכל החדשה. היא הציעה  שאוסיף לו עיגולים כחולים וגדולים על הכנפיים. היא אמרה שהעיגולים הם כמו עיניים על הכנפיים.
פתאום נזכרתי...
 
"העיגולים נראים כמו עיניים וחרקים טורפים נבהלים ובורחים" – יצאה התשובה מפי בשטף. הלב שלי הלם כמו פטיש והפנים שלי האדימו כמו עגבנייה.  
"יפה"! אמרה צילה, "את רואה שאת יודעת את התשובה, אז מדוע לא הרמת אצבע כבר בהתחלה"?
לא יכולתי להסביר לצילה, שרק ברגע זה טובה, המורה למלאכה, עזרה לי לזכור את התשובה.  
 
בהפסקה הגדולה לא יצאתי לחצר. נשארתי לשבת בכיתה. חשבתי על מה שקרה. חשבתי שאני צריכה לדבר עם המורה, להסביר לה. אבל ידעתי שלא אוכל להסביר לה מדוע לא הצבעתי מיד כששאלה את השאלה. ידעתי שהדמעות יציפו את עיני, ומרוב התרגשות לא אוכל להוציא הגה מפי.
 
עברו יומיים, ושוב הגיע שיעור מדעים. הפעמון צלצל. וכמו תמיד כולם ישבו במקומם. חיכינו למורה צילה שתיכנס לכיתה. וכמו תמיד היא נכנסה, התקרבה אל שולחנה וכשהניחה עליו את התיק והיומן, היא ראתה עליו  דף נייר מקופל ועליו כתוב באותיות גדולות "למורה צילה".
המורה פתחה את קיפולי הנייר וראתה ציור של חילזון גדול ובתוך פיתולי הקונכייה היה כתוב:  
"למורה צילה,
אני יודעת מדוע החילזון ישן בתוך הקונכייה שלו בקיץ. זה מפני ש...  
צילה קפלה שוב את הנייר ואמרה: "כולם להוציא בבקשה מחברות ולענות בכתב על השאלה: "מדוע החילזון ישן בתוך הקונכייה בקיץ, ומי שרוצה יכול לצייר". אחר כך היא נגשה אלי, החזירה לי את הדף ואמרה: "רחל התשובה שלך נכונה וגם יפה". תודה רחל, תודה.