הדמעות שעלו מעיניך הן התודה שלי אגדה מסין

לפני שנים רבות היה קיסר בארץ סין. הקיסר גר בארמון מפואר וסביבו גן גדול ויפה. בגן קינן זמיר קטן ואפור ששירתו הנפלאה מילאה את הגן בצלילים נעימים. ציווה הקיסר: ”הביאו לי את הזמיר עוד היום !”. וכך עשו. הזמיר קיבל מקום של כבוד בארמונו של הקיסר ושירתו הנפלאה הקסימה את אוזנו, חדרה לליבו וגרמה לו לבכות, להתרגש, לחייך ולצחוק מידי יום. הקיסר היה מאושר מהזמיר, ששכן בארמונו, שצבעיו היו אפורים ומשעממים, אך שירתו ריגשה לבבות. יום אחד, קיבל קיסר סין מתנה מקיסר יפן. המלך הנרגש ביקש ממשרתיו לפתוח את הקופסא. בתוך הקופסא היה זמיר מלאכותי, מהודר ומפואר משובץ בזהב, באבני חן וביהלומים. כל אימת שמתחו את הקפיץ, היה הזמיר מנגן מנגינה אחת ויחידה. הקיסר היה נרגש מזמיר הזהב, כי לא נראה כמותו בעולם כולו. עוד באותו יום, סולק הזמיר האמיתי, מארמונו של המלך. מנגינת הזמיר חזרה על עצמה ועצבנה את הקיסר, שהבין כי אמנם הזמיר מהודר מזהב, אך שירתו אינה כשירת הזמיר האמיתי. מיד ציווה הקיסר כי יסלקו את הזמיר המלאכותי והמשעמם וישיבו לו את הזמיר האמיתי. אבל הזמיר האמיתי נעלם ולא נמצא בשום מקום. הקיסר התגעגע לזמיר עד כלות ולא הצליח להירדם בלילות. כעבור מספר שבועות חלה הקיסר מאוד והשמועה פשטה בכל רחבי הממלכה: ”הקיסר עומד למות”. לפתע, בזמן ששכב חולה במיטתו, נשמעו באוזניו צלילים מוכרים. הזמיר התעופף דרך החלון לחדרו של הקיסר ושר למענו. ”תודה לך” מלמל הקיסר בלחש. ”אל תודה לי” ענה הזמיר ”הדמעות שעלו בעיניך, כששרתי לך לראשונה - הן התודה שלי.