בוקר יום שבת.

שעה מוקדמת.  שמים חוורים. הס. שקט סביב. ציוץ הציפורים לא נשמע. ישנם רגעים שהצפורים קשובות לשקט,
כי הוא מבשר דבר שרק הן יודעות את פישרו. הן מצייתות לשקט, ולא מפרות את הדממה -
דממה מוחשית, צליליה חרישיים כאנקה רחוקה הדה נשמע, אך לא מתקרבת. דממה מוזרה בצריחתה האילמת,
מתרחשת, הומה חרישית ברגעים מסויימים מאוד.

הוא יושב תחת שמים פתוחים, מקום בו הוא רגיל לשבת.
בתוך השקט המיוחד הזה, יכול הוא לשמוע את הלמות לבו. לחוש בקיום הלהבה הקטנה שבפנים, כמעט יכול לגעת בה.
"מה זה קשור?" תהה. "התחושה הזו הצומחת בלאט בקרבו. במה היא קשורה ליום הזה? לשקט הזה?"
הבהוב הלהבה מרצד כריפרוף כנפי פרפר בהיוולדו, או יומו האחרון.

יושב, לומד להכיר את סימני הלהבה המהבהבת בתוכו. כשאורה מתעמעם, החושך גובר,
וכשאורה נוסק, אורה מאיר להראות לו התמורות הקרבות ובאות.
"ולמה תחושת המחנק שהוא מרגיש פתאום?" 
עודו תוהה להרגשה המוזרה הזו, וזיק מחשבה בהירה נלכדת בתפיסתו, אומרת: "המחנק בא ממנה, מהלהבה שבפנים,
כשהיא חשופה ולא מוגנת, אורה מתעמעם, צונח אל מול הרוחות הזרות המאיימות בנשיפתן החזקה לכבותה! 
"אהה", לחשו שפתיו, קולט את המסר: "להבת חיי הקטנה, היא עמי באשר אני הולך, להאיר את דרכי!
"רוצה אני, בטוהר ידיי לגונן עליה מהרוחות הזרות המאיימות לכבותה, רוצה אני".

בוקר יום שבת. שמים כבר לא חיוורים. זקף האיש גוו. דימה לראות פני השמים מסתכלים עליו, אם יעמוד הוא בהבטחתו
לגונן על הלהבה הקטנה המרצדת בתוכו? 

בוקר יום שבת. בין ענפי האילנות ציוצי הציפורים שוב נשמע.