חוּקי מרפי קבועים בַּסוּפֶּר...
הייתי בַּ"סּוּפֶּר" לפני כמה ימים.
היה לי מזל לעמוד בקופה, אחרי מישהי שכמעט סיימה.
"זה שתיים ב-11 שקל", אמר לה הקופאי על בקבוק השתייה.
הלכה להביא עוד אחד.
"רוצה משהו מהמבצעים"? שאל הקופאי.
"מה יש"?
הקופאי ענה וענה וענה.
סופסוף הגיע שלב התשלום.
הוציאה הגיברת לקוחה פָּאקֶטָה של שוברי תשלום.
עשרות שוברים.
והמצרכים שלי כבר חיכו יפה על המסוע של הקופאי, בטוחים שהם אוטוטו בדרך להתעופף החוצה.
איפה...
שובר שובר היה צריך לעבור סריקת ברקוד.
שובר נסרק - שובר נתקע.
ת'נתקע, עד שעלו על זה שהוא נתקע, היו צריכים להזין ידנית.
הרגל שלי התחילה לקפוץ.
הפלאפון של הקופאי צלצל. ענה.
"אמא, אני באמצע. אני יתקשר אחרכך".
נגמרו השוברים, הלקוחה הייתה צריכה להוסיף עוד קצת כסף.
התחילה לפשפש בארנק.
פִּשְׁפְּשָׁה, פִּשְׁפְּשָׁה...
יש לה זמן, כפי שכבר הספקתי להבחין.
הרגל שלי כבר עשתה בור קטן בבלטה, וְהַפֶּה שלי התחיל, מעצמו, לפלוט כלמיני קולות של חוסר שביעות רצון.
אין פֹּה פַּאנְצְ'לָיין בסיפור הזה, או משהו כזה.
אני רק באה לחדד פה כמה חוקי מרפי, שקבוע באים לידי ביטוי בַּ"סּוּפֶּר":
-
התור השני - תמיד מתקדם מהר יותר.
-
לא משנה איפה תעמוד, תמיד תמצא ת'עצמך תקוע בתור של הקופאית הכי איטית במשמרת.
-
איך שתעביר ת'מצרכים שלך למסוע של התור השני, אופס... גם שם יתחיל לזחול...
איףףףף....
אריאל 248