אל הנחל.

         לא היה זה יום תענית, או יום זיכרון שאדם מבקש להתייחד עם בוראו,
פשוט יום של חול ככל הימים. הלכתי אל אן שהובילונִי רגליי.
חשבתי, יש סיבה אותה טרם ידעתי, היכן מובילים אותי פעמיי.
הלכתי אחרי בת קול ללא קול, שקראה - 'רד אל הנחל אנחנו נהיה שם'.

ירדתי לנחל, להיות עם עצמי ומחשבותָיי. משב קליל הרעיד המים.
הפלגתי במפרש הרהוריי בעקבות אדוות המים השקטות.
אילנות החורש השתקפו במים, דומו, שותפים לשתיקתי.

מימי הנחל זרימתם איטית. שלוות המקום הייתה בעזרי.
בת קול הומה מתוכי, גילתה לי הסיבה לבואי. ימים רבים לא פקדתי קברי יקיריי.
אבי בניכר. אמי ואחיי כאן, קרובים כל כך, ואני לא מחיתי האבק מן האבן,
ולא שטפתי הכתובים בשיש. 
הקשבתי להלמות לבי ולזרימת המים הזכים, הודיתִי לנחל שגילה לי הרז לבואי. 
תודה נחלי, שהבאתני לכאן, להזכיר לי חובתי.