צלצול ראשון.
פעמונים קטנים מצלצלים חודרים להכרה, צורחים, "אתה בן שמונים".
לאמור הספירה לאחור התחילה.
הגיל מתעקש, שואל "יש לך תוכניות לגבי הזמן שנותר?"
'אין לי', אני חושב בכעס משאלותיו המרגיזות של הזמן.
אך הוא ממשיך לנדנד, "תחשוב על זה", הוא אומר, אולי גם צודק? צריך...
אני שואל, כאילו מה?, להתחיל לחשוב על בית אבות?
בתי אבות לא מתאימים לטיפוסים כמוני', במיוחד כאשר אני שומע על סכומי עתק שהדייר נדרש לשלם בעבור "אולי להרגיש מעט נחת בתחנתו האחרונה".
אולי אלמד להיות יותר סבלני כלפי גילי? לנסות להתיידד איתו? ממש לא קל.
אולי אלמד להיות יותר סבלני לקונדסות הנכדים?
להעלים עיין כשאשתי נותנת להם ממתקים ועוגיות כאהבת נפשם?
אפסיק להסביר לה שהממתקים הורסים להם את השיניים?
חשוב גם להוריד הילוך, לא לעסוק יותר בדברים שהם מעבר לכוחותי היום.
אולי אכתוב עוד ספר שעלילתו יושבת לי כבר כמה חודשים בראש? "בחור ישראלי ואשה פלסתינאית ראדיקלית, שהגורל, שם את שניהם באי, אי שם באוקיאנוס הגדול...
כך לפחות אשכח ממגפת הקורונה, וברקע אאזין לשירים עבריים יפים מעוררי השראה.
אינשאלה שאלמד להתרגל לגילי החדש. (המשונה בעיניי, לא מעכל) חיוך.
בריאות ונועם אברהם ידידי. שבת שלום.
בריאות שמחה ונחת. (חיוך).
שני אחיי היקרים נפטרו בגילאי 60... 61. (רוב חבריי מהצבא והקיבוץ אינם עוד.
( סיפור שכתבתי במוטקה "פגישה" עם שייקה ויהודה'לה").
מפליא אותי שהגעתי לגבורות ואני עדיין כאן בעולם הזה? (ואומר תודה).
אכן כדאי למצות את החיים בעודנו חיים(חיוך).