תיק שרות
המפגש הראשון שלי עם אוכל צבאי היה בטירונות, אני זוכר את ההלם הראשון עת במסטינג שלי הונחה עצם של שמינית עוף.
עצם ללא בשר.
והמ"כ אומר לי בחיוך ארסי "תנסה אולי זה טעים".
בבסיס ההדרכה האוכל דווקא היה טעים, וככל שטעמו משובח התיאבון גובר.
אצלנו השמנים התיאבון בא עם האוכל.
מה עושים? בהתחלה אוכלים לחברים שלך את האוכל. אבל זה לא ממש הולך.
אז מזמינים מסדר חולים.
"מה הבעיה חייל" שואל הרופא?
ואני פורץ בבכי " אני רעב אני לא ישן בלילות מרוב רעב"
זה מביט בי, שוקל אותי.
מוציא מסמך ומשרבט –
-החייל רשאי לקבל שתי מנות
ללא בשר
את השורה האחרונה קיפלתי הכנסתי בנרתיק פלסטיק ובאתי לחדר האוכל כמו גדול. אני חגגתי וגם המשקל חגג.
בהמשך מצאתי עוד פטנט, להתנדב לתורנות מטבח, זה מה זה חגיגה שווה כל רגע.
בתרגילי השדה כולם קיללו את מנות הקרב, כולם חוץ ממני אני הייתי מומחה לאכילת לוף וגולש עם המכסה של קופסת השימורים, לא אינני זקוק לשום בישול, מה עוד שליד זה יש תירס ופלחי.
בשריון אין קונצים יש משמעת ויש חדר אוכל, רעב? יש שקם.
אבל בסיירת זה היה קצת אחרת, בעיקר לאחר המלחמה עליה כבר סיפרתי פעם.
זה היה בראס סודאר שם למדתי להכין יונים צלויות, אבל ארוחות שחיתות היו במוצב בדור סואר והציפס חגג שם וגם אני.
הכל היה נהדר עד שהעבירו אותנו לאיזה מאהל באיזה חור שאני לא זוכר את שמו, מה שאני כן זוכר זה שהתחילו להביא עופות מעושנים, תופסים? עופות מעושנים, חשבתי שאני יוצא מדעתי, שווה התגנבות בלילה למטבח? שווה!.
אולם לכשהגעתי ליעד התעורר הטבח.
" מה אתה עושה כאן קשר?"
" באתי להעיר אותך לשמירה"
"טבחים לא ששומרים"
"אתה מרציאנו לא?"
"כן אבל מרציאנו שאתה מחפש זה במחלקה שתיים"
" טוב, אז תביא איזה סנדוויץ עוף בינתיים".
סוף מלחמת ההתשה החזיר אותנו לבסיס מסודר וממוסד.
אבל הגוף הזה דרש יותר ממה שנתנו שם בחדר אוכל.
מה עושים? פורצים למטבח בלילות.
בפעם הראשונה זה מהיר, בפעם השניה כבר נכנסים לחדר הקירור ופעם השלישית זה כבר חביתות.
כל זה נמשך עד לאותו היום שהקמב"ץ אמר לי שהמ"פ מחפש אותי בחדרו.
כל הממי"ם היו שם וזה אומר לי
"שצ תביא לי קילו סוכר מהמטבח, נגמר לנו הסוכר."
"למה אתה מבקש ממני? " בתמימות של שה תמים לעולה.
וזה עונה לי "תיכנס לשם כמו שאתה נכנס כל לילה"
מאותו היום עופר ומוריס בבאר שבע חיסלו את שארית דמי הכיס שלי.