פגישה.
פגישה.
"אהלן, אהלן, מוישיק".
'אהלן, שייקה... אהלן, יהודה'לה'.
"וואוו, כמה זמן לא התראנו?"
'המון, המון שנים'...
"אולי יותר מחמישים שנה מאז היינו נערים בקיבוץ".
"לא להאמין איך הזמן רץ".
"מוישיק, מוישה'לה, ספר מה שלומך?" אשה ילדים, יש?
ממשיך לצייר?"...
'כן. אשה, ילדים, נכדים, אלה הם החיים'.
"מוישה'לה למה אתה פתאום נבוך?"
'כי אתם ממשיכים לקרוא לי, 'מוישה'לה, 'מוסה', 'מוישיק', נו מה אנחנו עדיין נערים בקיבוץ, להמשיך קרוא לי מוישה'לה?'
"נכון, גם אני מזמן לא קוראים לי שייקה, קוראים לי ישעיהו".
"ואני יהודה, בלי, לה"...
'או קיי, יקיריי, יהודה... ישעיהו
זוכרים איך הלכנו מכות עם ילדי קבוצת כדורגל היריבה, זוכרים?'
"זוכרים, זוכרים".
והעונש שקיבלנו כשסחבנו עופות מהלול, זוכרים?'
"זוכרים, שבוע שלם לשטוף סירים במטבח, שובבים גדולים היינו".
'תגידו איך קרה שאנחנו נפגשים היום אחרי כל כך הרבה שנים שלא התראנו'? ולמה אתם מחייכים?'
"כי אנחנו מזמן לא פה. אתה יודע, מחלות, לא יצאנו מזה, מזמן אנחנו למעלה בשמים".
"אתה גם, כמעט, מלחמות, ניתוח מעקפים קשה, אבל אתה יצאת מזה, אנחנו לא".
'רגע, רגע, שייקה, יהודה'לה, מה אתם לא בחיים? והפגישה הזאת, איך?'
"הפגישה בזיכרון, משה, בזיכרון.
(תמונה מימין לשמאל:מוישה'לה (אני), שייקה, יהודלה'לה
חג האסיף מתקרב,
ואתה אוסף את זכרונות הנתיבים במהלך החיים,
בריאות ושמחה 😊 🌱
בריאות ונועם (פרח).
בריאות ונחת. (חיוך).
מעניין יותר להטיל דופי בתמונה נאיבית (אני דווקא שמח שכך נראתי בגיל עשרים).
בריאות ונחת. (חיוך).
אבל לוּ היו לי הייתי מנסה לכתוב כמו שאתה הצלחת להביא לכאן קטע של זיכרונות מאז. שמחתי לקרוא.
וודאי יש המון מה לכתוב על הנעורים בקיבוץ.
אולם בגילנו נאחל רק בריאות ואריכות ימים בטוב, אברהם ידידי. (חיוך).