לא יכולה להפסיק להסתכל

אני לא מכירה את המשפחה שגרה בקומה 11 בבניין מולי.

אני יודעת שהם גרים מתחת לקומת הפנטהאוז, בדירה ענקית, אולי 2 דירות שחוברו להן יחדיו, ושיש להם 2 בנים בוגרים ושריריים, שעושים ספורט על המרפסת, לרוב בלי חולצות.

המחשב שלי, "עליו" אני יושבת כמעט כל היום, כי אני עובדת מהבית, ממוקם מול החלון הצופה על המרפסת הענקית שלהם, וכך אני נאלצת לראות בכל פעם את תרגילי הספורט שהם עושים יחדיו.

"נאלצת" זאת לא המילה הנכונה. המילה היותר מתאימה היא "מִתְמַגְנֶטֶת".

הם עומדים שם אחד מול השני על המרפסת, אני רואה רק את החלק העליון שלהם, לפעמים עם משקולות ידיים, כאלה, ועושים ביחד את אותן התנועות.

יש להם גם עֶמְדָּה עם רצועות ספורט שמחוברות לקיר, שהם מתאמנים בה לְסֵרוּגִין, ונכון שמפרידים בינינו 150 מ', אבל אני ממש יכולה להבחין בעורקים שכמעט מתפוצצים להם מרוב מאמץ.

אני רוצה להמשיך לעבוד על המחשב, אבל העיניים מתמגנטות אל עבר המרפסת בבניין שממול, לשני הַשְּׁרִירָנִים האלה שמתאמנים בְּמֶרֶץ, וגורמים לי להגיש כמו איזו מציצנית בסתר.

גורמים לי להרגיש רגשות אשם, כאילו שאני עושה משהו רע בכך שמסתכלת על פעילות שנעשית באופן פומבי מול העיניים שלי.

ובכלזאת, ברגע שהם יוצאים למרפסת, עם החצי גוּם ערוּף שלהם, ועם כל השרירים, אני פשוט לא יכולה לְהַתִּיק מהם את העיניים.