מגבהים הנמכתי. בוקר יום.

פוקח עיני מבקש לדעת מי אני?
לא זוכר.
זוכר! גוזל אני בקן חמים.
ניזון מחֵלֵב הבא מאהבה.

אביב.
פלומה התחלפה בנוצה.
נוצה בכנף.
קיץ. סתו. חורף חלף...
מן הקן החם נפלתי.
פרפרתי בכְּנָפָיי,
והנה נבלמה נפילתי.
זרמי אויר נשאוני.
איבדתי דרכי חזרה לקן.
המראתי מעלה מעלה, מעל
העננים, אל השמש החמה,
ולא ידעתי איזה עוף אני?
מרחקים גמעתי.
סכנות ניקרו בדרכי, נסקתי. 
התחפשתי לעיט הברחתי יונים.
לא התאים לי, שבתי לדמותי
בלי שאדע מי אני?

נוצותיי גוון החליפו.
מגבהים הנמכתי.
מנדודי, עייפתי.
אגם כחול ראיתי,
על פלגי מים ירדתי.
שטתי במים שקטים.
מעבר לגומא, עוף כמוני
פגשתי.
'דומים אנו', אמרתי.
'איזה עופות אנחנו, שאלתי?
"ברבורה אני", ענתה היא,
תוהה לשאלתי.
ענוגות, כנפיה, פרשה.
"ואתה ברבור כמובן..."
"ברבורים אנחנו", צחקה.
'בָרְבוּר אנוכי'! שָנִיתִי אחריה.

ערפילים נמוגו, שחר חדש
הפציע, וידעתי מי אני.
בין קני הגומא באגם כחול
אהבתיה.
כנף אל כנף, צהלנו, המראנו
אל האור, אל המחר...