פעם, ט"ו בשבט היה
בערד של שנות ה-60 כמעט לא היו עצים.
ההורים שלנו יישבו את הנגב, הלכה למעשה, ואנחנו, הילדים, היה לנו תפקיד בהפרחתו.
בכל ט"ו בשבט יצאנו, ילדי ערד, עם רון בלב וְאֵת ביד, להפריח את השממה, ובהחלט היינו מודעים לאחריות הגדולה וההיסטורית המוטלת על כתפנו הקטנות.
נכון שהנגב אינו משופע בגשמים, אבל תמיד יצא ככה, שלפני ט"ו בשבט נִחַת עלינו מטח של גשם זלעפות, שהפתיע ועורר את אדמת הלֶס המדברית שלנו, שהפכה באחת לבוץ רך, בעל סגולות מיוחדות
.
סגולה מיוחדת אחת הייתה לספוג בקלות את הנעליים שנכנסו אליו, בלית ברירה, אבל להקשות את שחרורן החוצה, ולא אחת אפשר היה להבחין בשותלים אמיצים שמחזיקים ביד אחת שתיל, וביד השניה את הנעל שלהם, מלאת הבוץ מבחוץ ומבפנים.
סגולה נוספת התגלתה כמה שעות לאחר מעמד הנטיעה, כשכל הבוץ הזה חזר למצבו הטבעי, דהיינו אדמת לֶס קשה וחזקה, שדבוקה לנו לנעליים, ומתקשה להיפרד מהן.
כשהגענו לשטח הנטיעות, גילינו שכבר הכינו לנו את הגומות לשתילה. כל אחד קיבל שתיל צעיר ורך, אותו הכניס, אחר כבוד לגומה המיועדת, וכיסה בבוץ שמסביב לה, וכך גם הידיים שלנו ספגו, בהקרבה, את תערובת הבוץ הסְּגולית, שכלכך התקשנו לנתק אחרכך מידינו הענוגות.
העצים בערד של היום, בכל השטחים הציבוריים, נשתלו על ידנו, ילדי ערד של שנות ה-60 וה-70, הם לא גבוהים במיוחד, כי בכלזאת, הם התפתחו בנגב, אבל הם חזקים ואיתנים, ממש כמו שהילדים שנטעו אותם, גדלו להיות.
הרבה גאווה יש בפוסט שלך,
והנאה ביצירה...
שורשים זה חשוב,
בריאות ושמחה 😊 🌷