ימים יגידו.

ימים יגידו             5.3.23              (106)


"הגיע הזמן להפסיק לעבוד ולנוח" אומרת אשתי. הצדק איתה. גם אני אומר זאת לעצמי, אך זה לא עוזר, תמיד עסוק. פרויקט רודף פרויקט, אין לזה סוף.
מחייך בחושבי על הילד הקטן שעלה לפני 70 שנה לארץ במסגרת 'עלית הנוער' - מסלול ארוך. תחילה, ילד בחברת נוער בקיבוץ, צבא (33 שנים ביחידת צנחנים, מלחמות, מילואים), בניית בית, הקמת משפחה, עבודה-טרקטוריסט 10 שנים (תמיד  בג'בלאות) ועוד 30 שנה עבודה במפעל מתכת ידוע, עד היציאה לפנסיה המבורכת.

אז ביום שישי האחרון חגגנו בחיק המשפחה, והנכדים, 'יום נשואין' החמישים ותשע שנים.
כל ברכה שהבנים והכלות, ברכו, המחישו כמה מבוגרים אנו היום. (אשתי בת79, אני 81) או קיי, לא נורא, אני יכול לחיות עם הכינוי "סבא'לה" (שעד כה לא השלמתי עימו.(
לא רע להגיע לגיל הזה, כשהראש עדיין על הכתפיים, חושב, כותב, (מה שמזכיר לי, חלפו למעלה מ16 שנים של כתיבה באתר, בו הכרתי אנשים טובים במוטקה, (עבורי הכתיבה היא כמו ריפוי בעיסוק, ויש מה לרפא (חיוך) תמיד עסוק, (תחזוקת הבית, כלכלה, כסף, ביטוח לאומי, בעיות בריאות הגורמים לכאב ראש לא קטן. במקביל עיסוק ללא הרף באומנות, ממנו יש קצת נחת (לגעת בחומר, במכחול).
אולם, הגיל עושה את שלו, הגיע הזמן להרפות. ולתכנן את השלב הבא. אולי לעבור בשלב כלשהו לדור בבית מוגן.
כן, יודע, לדור בדיור מוגן, מקום המשול למכון חליבה לדייריו. (אותי מעצבן ביוחד), כילד שטעם, לא מעט שנים של עוני, לימד אותי להעריך את כוח הכסף. אינני אוהב שעושקים אותי. מצחיק לעזוב בית בן 6 חדרים ולעבור לגור בחדר וחצי, או שני חדרים קטנים בדיור מוגן - אך עוד חזון למועד. עד אז דבר לא סגור (חיוך).