ספר חדש: לנצח פוסט טראומה מאת דרור זיכרמן

בספר ההתמודדות של דרור מהרגע שהבין שהפוסטראומה היא לנצח, אבל אפשר לחיות איתה והוא רוצה שכל מי שיקרא את הספר ידע וילמד שבכל שלב בחיים אפשר למצוא את הטוב ולראות את האור.

אחרי שנים של התמודדות בחר דרור להוציא לאור ספר על החיים כפוסט טראומה. זאת השליחות שלו בעולם - להראות שאפשר להתמודד עם הכול, אפשר לנצח את הפוסט טראומה שלך כל יום מחדש. הכתיבה אקלקטית מאוד בעזרתה הוא מתאר במילים הכי פשוטות את החוויות הכי קשות שאפשר להרגיש ומנגיש את הטראומה לציבור הרחב.

דרור כותב בספרו את סיפור על פציעה אנושה בצבא, על מוות קליני, על דיכאונות ועל פוסט טראומה שאוכלים לו את הגוף והנפש ומסביר איך מתמודדים וצומחים מתוך החושך.

הספר מתאים לכל מתמודד או מתמודדת עם פוסט טראומה ולכל מי שחווה משבר שחושב שאין מוצא ממנו. ברגע שלומדים שהפוסט טראומה היא לנצח, אפשר לנצח אותה.

מתוך הספר: "אחרי כמה שניות בלתי פוסקות של צעקות אני שומע עוד פיצוץ. לפני רגע התפוצץ עלינו מחבל וכל האדמה מסביבנו עפה לאוויר, אז מאיפה הספיק להגיע אלינו עוד אחד ולהתפוצץ. רגע אחר כך יש שקט מדמם, בפעם הראשונה בחיי שאני שומע שקט, כל העולם על מיוט בשנייה אחת, למרות מה שאנשים חושבים, לא באמת מכינים אותנו לסיטואציות כאלו, להיפצע ולמות".

"לנצח פוסט טראומה" הוא ספרו הראשון של דרור זיכרמן בן ה-41 וגם בן 21 - 41 שנות חיים ו-21 שנות פוסט טראומה. דרור שהוא גם הלום קרב כתוצאה מפציעה קשה בשנת 2005 עוסק באימון כושר, באימון בעלי מוגבלויות וביצירת תוכן ברשת.

דרור זיכרמן: "מאז ה-7 לאוקטובר כולנו פוסט טראומטים, אבל אני הלום קרב כבר משנת 2005 כשמנעתי בגופי פיגוע התאבדות ונפצעתי באורח אנוש. השתקמתי וקראו לי גיבור, אבל כמה שנים לאחר מכן קרסתי נפשית כשפרצה אצלי פוסט טראומה. בעזרת הספר אני משקף לעולם את החוויה שלי ואת הדרך להתמודד כשהמטרה היא להראות לכמה שיותר אנשים שאפשר לחיות עם הפוסט טראומה ואפילו לשגשג איתה - אפשר לנצח פוסט טראומה".

"לאורך השנים עברתי התמודדות עם שיקום מהפציעה, אבל ההתמודדות האמיתית הגיעה כמה שנים אחרי כשנאלצתי להתמודד עם הפוסט טראומה שלי שפירקה אותי נפשית ובעקבותיה הסתגרתי בבית.

"כתיבת הספר הייתה משימה בשבילי - להתמיד, להוציא אותו לאור, לשתף את הפציעה שלי, את מורשת הקרב ואת ההתמודדות הבלתי אפשרית עם החיים וכן להראות את הדרך שכן, אפשר לצמוח מתוך הטראומה. כל מה שצריך זה להתמיד, להשקיע ולמצוא את מה שמרים אותך ועוזר לך".

"הכתיבה הייתה משימה בשבילי. משימה שמטרתה היא אחת - לנצח את הפוסט טראומה שלי. הכתיבה לא באה לי בקלות, יש כיום לא מעט אנשים שמכירים אותי - בחיים האמיתיים או מהפייסבוק ויודעים שאני כותב פה ושם בעיקר בנושאים שכואבים וקרובים לליבי, אבל בסך הכול זה מסתכם בזה".

"כולם יודעים שאני פוסט טראומטי, אבל אף אחד לא מכיר באמת את הסיפור שלי – הפעולה של לקום מהמיטה, להתלבש, לשבת מול מחשב, לעזוב את הכול ולהתחיל לכתוב, לשים את הדברים שלי בצד ולפרוק, להוציא את כל העצבים לתוך קובץ, זה הניצחון שלי. זאת משימה שהיא קשה לי מאוד כמעט כמו לסחוב על הגב שלי רועה צאן פלסטיני, כפות ידיים ומכוסה פה ועיניים כ-10 קילומטר בדרך למוצב, רק בגלל שגילה את המארב שלנו ונאלצנו לחזל"ש את המארב ולקחת אותו איתנו".

"כן, גם זה קרה פעם, אורי המפקד שלי ז"ל אהב להפיל עליי משימות כאלה, אבל זאת הייתה פקודה. לכתוב את הספר עכשיו זה כבר היה הרצון שלי".

"שנות ה-20 שלי הן בעצם עשור מחוק, שנים נעלמות. רוב בני האדםמסביבי, בין אם בארץ ובכלל בחו"ל, כנראה עושים עם עצמם משהו בגילים האלה – לומדים, מטיילים, עובדים, מפתחים קריירה, מגדלים משפחה, מפתחים תחביבים, יוצרים קשרים, מתאהבים, הולכים לסרטים, מדמיינים דמיונות, עושים סקס, יוצאים עם בני/בנות זוג, מגלים את עצמם, אבל אני בחרתי לא לעשות כלום כי לא הייתי מסוגל להתמודד עם הפוסט טראומה שלי. החיים שלי התחילו רק בשנים האחרונות בשנות ה-30 המוקדמות שלי כשהתחלתי קצת לכתוב בפייסבוק ולגלות שיש עולם שלם של אנשים שרוצים לקרוא את מה שיש לי להגיד. לא באמת חשבתי שזה מעניין מישהו מה שיש לי להגיד או מה שיש לי לכתוב. התמודדתי בעצמי לבדי עם ההלם קרב שלי, עם הסיוטים, עם המחשבות הטורדניות, עם חוסר הביטחון המשווע, עם הבכי בלילות, עם היקיצות המלוות בהתפרצויות זעם, עם בדידות מטורפת ועם בידוד חברתי שגזרתי על עצמי... כל אלה היו מאפיינים של פוסט טראומה שאפילו לא ידעתי שיש לי. רק לאחר ארבע שנים מהפציעה הבנתי מהפסיכיאטר שלי שאני בעצם הלום קרב ושאני לא אשם בכלום, פשוט נתתי לעצמי להידרדר למצב הזה כי לא ידעתי מה לעשות ואיך לפעול כדי לעצור.