זהירות רואים

מחיאות כפיים סוערות הדהדו באולם ההרצאות של האוניברסיטה, בסיום הרצאתו של השופט ריצ'רד בראון. השופט בראון התפרסם כאחד הכישרונות המזהירים במגדל השן המשפטי וכאישיות מוסרית יוצאת דופן. במשפטיו הוא זיהה במהירות היכן נמצא הצדק, ולא נח ולא שקט עד שהוציא אותו לאור. הייתה זו הרצאה מיוחדת שעסקה כולה באתיקה משפטית, שגרפה אחריה תשואות הערצה סוערות לשופט הדגול. ריצ'רד יצא לחניון האוניברסיטה ופנה בצעדים מהירים אל מכוניתו. הוא מיהר לבית המשפט הפדראלי שם ציפה לו דיון חשוב, אלא שדווקא באותו יום היתה התנועה עמוסה. לאחר חצי שעה של נסיעה מכוניתו עוד השתרכה בשדרה המובילה לבית המשפט, והייתה רחוקה מאוד מהכניסה לחניון. טורי רכבים ארוכים השתרכו לאורך השדרה בגלל משאית תקועה. ריצ'רד הביט בשעונו ונוכח לדעת שנותרו לו רק עוד עשר דקות לפתיחת הדיון. באותו רגע הוא החליט לוותר על החנייה הנוחה בחניון התת-קרקעי של בית המשפט, ולחפש לעצמו חנייה ברחוב. באורח פלא, התפנה עבורו לאחר כמה דקות מקום חנייה. משאית קירור קטנה שחנתה בין שתי מכוניות, זזה מעט לאחור ואפשרה לו להיכנס ולהחנות את רכבו. השופט יצא מהמכונית בזריזות והרים את תיקו מהמושב, כשלפתע הבחין במעטפה חומה גדולה הזרוקה על המדרכה סמוך לדלת מכוניתו. הוא עצר רגע, הביט אינסטינקטיבית ימינה ושמאלה, הרים את המעטפה ותחב אותה אל תיקו. לאחר מכן, הרהר לעצמו, כאשר יגיע ללשכתו, יתפנה לעיין במעטפה ולראות למי שייכת תכולתה. שלוש שעות מאוחר יותר, כאשר סיים את הדיון, הסתגר השופט ריצ'רד בלשכתו והוציא בסקרנות את המעטפה מתיקו. המעטפה הייתה כבדה למדי. 'מעניין שלא הבחנתי בכך קודם לכן', הרהר ופתח אותה בזהירות. כאשר הוא פתח את המעטפה, נעצרה נשימתו. בתוך המעטפה היו מונחים בסדר מופתי שטרות מסודרים של מאה דולר כשהם ארוזים בחבילות. ספירה זריזה העלתה כי בתוך המעטפה יש סכום של לא פחות מ-150,000 $. 'איזו מציאה! מה עליי לעשות עם המעטפה הזאת?!' הרהר בתדהמה. במחשבה ראשונה עלה בדעתו להודיע על כך למשטרה, כי ללא ספק האדם שאיבד את המעטפה מחפש אותה, אך במחשבה שנייה גבר בתוכו הקול הקורא לו להשאיר אצלו את הכסף. איש לא היה בסביבה כאשר מצא את המעטפה, והכסף יעזור לו בהחלט לשפץ את ביתו הפרטי ולבנות עוד שני חדרים נוספים שהוא רוצה לבנות מזמן. הסערה בנפשו טלטלה אותו מרגע לרגע אך הוא דחף את המעטפה בחזרה אל תיקו. בבית כבר יחשוב מה לעשות עם האבידה. אך גם בבית לא העיז לשבת ולהחליט מה לעשות עם הכסף, 'נראה כיצד יתקדמו העניינים', הרהר לעצמו, 'אם אשמע על אדם שאבד לו הכסף, אחזיר לו אותו מיד...' החליט, והשאיר את הכסף בכספת שבחדר עבודתו. שבוע ימים חלף. יום אחד, בשעת צהריים מאוחרת, צלצל הטלפון בלשכתו של השופט: 'הלו, כבוד השופט בראון?' שמע ריצ'רד קול מוכר. 'מדבר אנדי ליין בעל חנות התכשיטים שבשדרה ממול בית המשפט, סליחה שאני מטריד אותך, אבל לפני כשבוע אבדה לי מעטפה חומה שבתוכה סכום גדול במזומן. בדקתי עם רשות החניה אלו מכוניות חנו באזור באותו יום, וכך הגעתי אליך, אולי הבחנת במקרה במעטפה זרוקה ברחוב?' שקט השתרר לרגע מצדו השני של הקו. ריצ'רד הכיר היטב את אנדי שנודע כסוחר ישר דרך. 'לא מגיע לו להפסיד כזה סכום כסף', חשב לעצמו, אך כיצד יוכל העובדה שהוא מצא את המעטפה לפני שבוע ולא הודיע על כך למשטרה?! דבר מעין זה, יכול ללא ספק לפגוע בשמו הטוב. 'לא ידידי', אמר השופט, 'לא הבחנתי בשום דבר הדומה למעטפה שאבדה לך...' צמרמורת של אי נעימות חלפה בגבו כאשר הניח את השפופרת על כנה. אמנם איש לא ראה אותו מרים את המעטפה, אך אם הדבר ייוודע כעת יפגע הדבר במעמדו. לאחר יומיים צלצל שוב הטלפון. 'סליחה כבוד השופט, זה שוב אני, אנדי. עשיתי כמה ברורים והתברר כי איבדתי את הכסף באזור המכונית שלך. אולי יש לך איזשהו רמז או סימן שיעזור לי להגיע אל מוצא המעטפה?! אם לא אמצא את הכסף, אגיע במהירות אל סף פשיטת רגל...' 'לא, לא ראיתי כלום', השיב השופט באדישות וטרק את הטלפון. לאחר שעה קלה נשמעה דפיקה קלה על הדלת ואל החדר נכנסו שוטר בלוויית אישה בלתי מוכרת. 'במה העניין?!' שאל השופט. הוא היה בטוח שהשוטר בא, כמו תמיד, לקבל חתימה על צו חיפוש בבתי חשודים. 'אפשר להראות לך משהו אדוני השופט?' שאל השוטר, ריצ'רד הנהן בראשו קלות. האישה שליוותה את השוטר הוציאה מתיקה מקר?ן קטן וכיוונה אותו אל הקיר. לתדהמתו הרבה של השופט הוא ראה את עצמו יוצא ממכוניתו, מתכופף ומכניס לתיקו את המעטפה החומה ונעלם בזריזות לעבר בית המשפט. השופט כמעט והתעלף. הוא הרגיש את גרונו ניחר והדם אזל מפניו, הוא חש כיצד הבושה בוערת בפניו. 'אני עיתונאית, שמי ג'ן הולנדר', הציגה האישה את עצמה. 'אני עורכת בדיקה על מוסריותם של אישי ציבור ידועים כמוך. במשאית הקירור שפינתה עבורך את החניה, הוטמנה מצלמה נסתרת שהסריטה את יושרך... חיכינו שבוע ימים לראות אם תודיע על האבידה וגם בדקנו לראות האם תודה במציאה. צר לי לבשר לך אדוני השופט שאתה אינך טוב יותר מן העבריינים שאותם אתה שופט...' * * * . היושר האישי צריך להיות הקו המנחה את חיי האדם בכל תהפוכות חייו. לעיתים יש לנו הזדמנויות שונות המעמידות אותנו בניסיון, אך עלינו לדעת לעבוד על מידת היושר עד שתהא טבועה בקרבנו. מי שלא יישר את מידותיו, יכול ליפול בפח שטומן לנו היצר, ועלול לעגל פינות עבור רווחתו האישית על חשבון זולתו.