גיל הזהב - לצחוק או לא?... בעיה...

גיל הזהב - לצחוק או לא?... בעיה... -

מעובד ומשוכתב / במיקלדת רמיאב  -

ראיתי אותו יושב על ספסל בשדרה, מול המעון העירוני לחסרי בית, ממרר בבכי וכתפיו מרעידות את גופו. הוא היה לבוש בבגדים נאים, מקומטים במקצת. נראה לי שהיה במצוקה אמיתית.

"מה קרה סבא?" האטתי לידו ושאלתי.

"אוי... אויי... איש צעיר, הזיכרון, הזיכרונות... שום דבר לא כמו שהיה, כשאתה שוכח או כשאתה נזכר. עולם משוגע, מצד אחד שמחה ומצד שני כלום."

הוא פסק מהבכי והביט אלי בעיניים חכמות וחמות. הרגשתי, בן-רגע, מין אהדה לישיש וישבתי על הספסל לידו.

"אז למה הבכי? מה קרה?" שאלתי בהיסוס.

"צרות, צרות... הכול התחיל אחרי שאשתי, מה-שמה... זיכרונה... רגע, ברכה, זאת ברכה זיכרונה לברכה. כן ברכה, הלכה לעולמה ונשארתי לבד בגיל ששים ותשע, אבל זה היה כנראה מזמן-מזמן... עד שפגשתי את זאתי... מה-שמה...נו... נו שכחתי... לא חשוב."

"תיזכר אחר כך, לא צריך להתאמץ... הזיכרון ישוב מעצמו" אמרתי כדי להפסיק את מאמציו.

"כן... את מה שהיה מזמן אני זוכר לא רע, אבל מה שאני רוצה לזכור עכשיו, אוי ויי. אז בערך שנתיים אחרי זה, אחרי שברכה זיכרונה לברכה נפטרה, נפגשתי עם זאתי... נו מה-שמה, הלוואי שהייתי נזכר. במקרה נפגשנו, בתערוכה שלי. שוחחנו, התיידדנו והיא באה לדגמן לי. אני מצייר כבר הרבה שנים. היא צעירה ממני בכמעט שלושים שנה. ומאז היא נשארה איתי, כבר יותר מעשר שנים, אני חושב... איזו שנה עכשיו?"

"שנת אלפיים ושבע." אמרתי.

"אז בן כמה אני? אני נולדתי ב- 1925..."

"אתה בן שמונים ושתיים, עד מאה ועשרים."

"אוי... חשבתי שרק שבעים ושתיים... עזוב... מספיק לי לחיות כנראה, אם הזיכרון שלי הולך ונעלם." הוא שוב הרטיט כעומד לבכות שוב.

"לא, לא-לא, אמרת שיש לך בת זוג צעירה... האם נפרדתם?"

"אוי, מה פתאום?... הלוואי לכולם אישה כזאת. אתה לא מתאר לך איזה אושר היא הביאה לחיים שלי. לו ברכה זיכרונה לברכה הייתה כמוה, כשהייתי עוד צעיר במלוא כוחי...  אוי ברכה-ברכה, בסוף חיינו המשותפים, הייתה ברכה זאת, כמעט ברכה לבטלה..." פרץ בצחוק מתגלגל פתאום. "חייתי איתה אולי ארבעים שנה ובעשרים השנים האחרונות, היינו שותפים טובים לכל עניין, אבל האהבה אצלה, אתה יודע למה אני מתכוון... במיטה... הלכה ודעכה. ובשנים האחרונות אני חשבתי שלעולם ועד גמרתי עם ה"גויעל-נפש"... גורל של זקנים. כמו שאומרים "נשאר עם חצי תאוותו בידו"... נו, מזל שהיד עוד הייתה קיימת..." שוב ציחקק והביט בי בקריצה מלאת משמעות.

"אז מה נשתנה כשפגשת את זאתי?"

"אל תשאל... מיום שהכרתי את זאתי...נו...מה שמה?... הלוואי שהייתי נזכר סוף-סוף... אוי, איזה אושר נכנס לחיים שלי. אחרי שהתחילה לבקר בסטודיו שלי, התחילה לעשות לי סדר, ממש כאילו ידעה מה צריך להיות בכל מקום. עשתה לי קניות, התחילה לבשל לי בבית, דאגה שאתלבש כמו בן אדם, הייתה מדברת איתי שעות על אומנות, על החדשות, על הכול... היה לי עם מי לדבר, סוף-סוף... ואז יום אחד נשארה ללון ופשוט פיתתה אותי... אוי איך שאני הרגשתי... כמו ילדה פתיה... חה-חה-חה... נזכרתי איך אני חיזרתי-פיתיתי את ברכה זיכרונה לברכה, איך ליטפתי במילים, בידיים, בלשון... עד שנפתחה אלי ונענתה. ממש ככה זאתי, מה שמה?... עשתה לי, ואני פתאום, מה אגיד לך, נעשיתי צעיר בעשרות שנים, כאילו נולדתי מחדש. זה הצליח כל כך שהתחתנו אחרי כמה שבועות. קנינו דירה חדשה עם סטודיו צמוד וחדר עבודה בשבילה, היא חוקרת אמנות וכותבת הרבה. מאז אין מאושר ממני."

"איזה יופי..." אמרתי, "יש תקווה לצעירים..."

"בטח שיש. מאז אנחנו חיים נהדר. האישה הזאת דואגת לי, לציורים שלי, לכל הצרכים... היא אוהבת אותי ואני אותה. ובמיטה, מה אגיד לך, אמנם עכשיו טיפה פחות, אבל היא יודעת לעורר, לתת ולקבל. חיים נהדרים לעת זיקנה..." ושוב פרץ בבכי מר כשהוא מסתיר את פניו האציליות.

"אם כל כך טוב... אז למה אתה בוכה???" שאלתי בתימהון.

"למה???... כי לפני מספר ימים התחלתי כנראה לשכוח. לא זוכר כמעט כלום, חוץ משטויות רחוקות ..." התגבר הבכי כשהוא כולו רועד.

"ומה מציק לך עכשיו?" שאלתי.

 "שכחתי את הדרך הביתה.  כבר מספר ימים ששמו אותי בבית ההוא שם ואני לא נזכר בכתובת שלנו..."

*       *       *

כאן היה נחמד לסיים את הסיפור אבל...

התקרבה אלינו אישה בריאת גוף, מבוגרת מאוד, בהליכה יציבה. ניגשה לידידי החדש ואמרה,

"רובק'ה, בוא לאכול צהריים, מספיק לשבת בשמש."

"עוד רגע ברכה... תני לי עוד קצת לנשום אויר חפשי." הוא אמר באי נוחות.

"סליחה," שאלתי אותה, "את מהמוסד ממול?"

"מה פתאום? אני אשתו של רובק'ה. אנחנו גרים מעבר לפינה."

"אבל הוא סיפר ש... "

"אה, רובק'ה... תמיד הוא ממציא סיפורים, כבר בערך חמישים שנה ... החלומות המצחיקים שלו..." ציחקקה במין ליגלוג סלחני, שבעיני אפילו נראה גם... קצת מרושע.

כל הזכויות שמורות (C)