אל מטיל אימה או אל ראציונאלי

פרשות "צו" ו"שמיני"     האל ה"מפחיד" או האל הראציונלי? 
    
חוקרי המקרא, בעקבות אוטו רודולף, מבחינים בין שני יסודות מרכזיים בתפישת האל. הראשון והבסיסי שבהם הינו האלמנט האי-ראציונלי שבאלוהות, המכונה היסוד הנומינוסי. התכונות המאפיינות יסוד זה הן מיסתוריותו, עוצמתו הנאדרת, חימתו וזעמו המתפרצים בעוז, נשגבותו ורוממתו. באדם הניצב מול הנומינוס מתעוררות תחושות של אימה, ביטול עצמי ואשמה עמוקה.
אולם כבר בראשית התפתחותה של הדת מתחיל תהליך שבו מופרה האלמנט האי-ראציונלי שבאלוהות – הנומינוס – בתוכן ראציונלי ומוסרי. כך משתנה גם אופי המפגש והיחס בין האל לאדם. תחת נבדלותו, פליאתו וזרותו של האל מודגשים עתה דוקא הזיקה והקשר שבין הבורא לברואיו המושגחים על-ידו תדיר. במקום ביטול עצמי ומחיקת ה'אני' האופיינים למפגש בין האדם והנומינוס, צומחת עמידה על תוקף היישות העצמית.
תהליך זה של מעבר מאל נומיסטי לא ראציונלי מוראלי מתרחש גם במקרא. אך בפרשתנו האל הוא אל נומיסטי לגמרי, היסוד הנומיסטי שלו מגיע לשיאו בפרשת שמיני, כאשר הוא הורג את שני בניו של אהרון כי הם עשו איזו טעות בהקרבת הקרבן, אך למעשה, ללא סיבה נראית לעין.
בפרשתנו האל כל הזמן מאיים על הכוהנים שאם הם לא ימלאו את מצוותיו בדיוק מוחלט הם ימותו.
נתחיל בפרשת "צו". האל מצווה על אהרון ובניו לא לצאת מפתח אוהל המועד במשך שבעה ימים, כי אחרת הם ימותו: " ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים...ולא תמותו, כי כן צויתי" (ויקרא, ח,לה).
בפרק הבא אלוהים הורג את בני אהרון בגלל שהם הקריבו קטורת לפני האל עם "אש זרה אשר לא צווה אותם"(ט,א). נזכיר כי זהו היום הראשון שבו מקריבים לאלוהים קרבנות. אולי הם עשו טעות מסויימת (אשר פרשנים מסורתיים, כמו הרשב"ם, רש"י וחז"ל לא מבינים בדיוק וחלוקים ביניהם מהי). אבל העונש הוא מוות. מוות בלתי מוסבר. משה נותן הסבר סתום להתנהגות האל: "הוא אשר דבר ה' – בקרובי אקדש, על פני כל העם אכבד, וידם אהרון" (שם, ד). הפועל "אקדש" הגזור מהקדושה הוא גילוי מובהק של הפן הנומיניסטי "הנבדל" של האל. ה' כביכול אומר כדי להשיג את יראת העם, את הכבוד מהעם, אני צריך לפגוע בקרובים לי – הכהנים. לי זה מזכיר את התנהגותו של סטלין שקודם כל פגע בכל חברי המפלגה בצמרת (ואולי גם רובספייר). כלומר זאת אמירה צינית. כי ה' לא טוען שבני אהרון חטאו במשהו ספציפי.
על אהרון ובניו נאסר להתאבל, נאסר לקבור את הבנים, הם נסחבו מאהל המועד ונקברו כבהמות ע"י אנשים זרים: "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו, ולא תמותו" (י,ו). "וידם אהרון" – אהרון שתק ולא התאבל מפני שקיבל עליו את הדין, ולדעת הרשב"ם משום שמשה הסביר לו אם יתאבל יהיה בכך חילול שם שמים.
מבחינה היסטורית למי היה נחוץ להציג כך את האל? מעיון בפרקים הבאים עולה כי זה היה האינטרס של הכהנים עצמם. רק ע"י הצגת האל כמאיים, והצגת השרות לפניו ככרוך בסכנת מוות, הם יכלו לשכנע את העם להשאיר להם את המונופול על עבודת האל, ולתת להם מס קבוע מכל הקרבנות. המרידה של קורח ועדתו, בספר במדבר ט"ז, מראה לנו שלא כולם שמחו להעניק להם את המונופול הזה.
מה כל זה יכול להגיד לנו ?
להשתדל מאד כאנשים, כהורים, כמורים, כבעלי תפקיד וסמכות לא להיות נומיסטים. להיות מוסריים, מובנים ושומרים על שקיפות. מעשינו צריכים להיות מנומקים, ושיטות שכנוע ע"י הפחדה מגונות מכל וכל.