נזכור.

נזכור.

זיכרון רחוק.
שוכב פרקדן על כר דשא ביתי.
סגריר, שעת בין ערביים. 
פיסות שמים נגלות
בינות ענפי עצי האורן הגבוהים 
שמש חורפית מסתננת בין הצמרות,
נחה על פני. 
זיכרון רחוק חולף מול עיניי.
שדה חרוש, במדי זית, 
שוכב בין הפוגה להפוגה,
על אדמה לחה.
רגבי העפר מתרסקים תחת משאי.
עוד רגע קט נמשיך לנוע...
עיניי תוהות מעלה, מביט אל אותן
פיסות שמים הנגלות בין הצמרות.
שמים אפורים.
עדרי עננים משייטים נישאים ברוח
החורפית. 
פרודות שחורות, אפורות נרקמות
מתגלגלות משתלבות, הופכות לדמויות. 
דמויות מתגנבות, שבות ומתגלות.
פושטות ולובשות צורה.
רואה בתוכן, פני אבי.
פנים רבות לאבי.
פני מלאך. פני אוהב ודואג.
ואנוכי? אמור אבי, מי אני?... אבי.