68 שנים חלפו האם היה זה אתמול?
היינו ילדים!? האומנם? יולי 1948 , הקרבות בעיצומן היינו נערים בני 16-17 בתהליך של אימונים והקמת הצבא הסדיר. הוצבנו במחנה בגבול המזרחי של המדינה משם יכולנו לראות כמו על מסך קולנוע את הקרבות שהתנהלו בין לוחמים שלנו לבין הצבא הבלתי סדיר של האויב. המרחבים הפתוחים איפשרו לנו לראות את קפיצות הקרב משוחה לשוחה , קולות ירי ואנשים נפגעים. כך התנהלו הקרבות ב-48 כאשר הנשק היה ישן והקרבות התנהלו פנים אל פנים.האם מישהוא זוכר את הסטנים שירו כשהתחשק להם? אנו המשכנו להתאמן תוך ידיעה שלא רחוק היום ונישלח לאזורי הקרבות. ופתאום הוכרזה כוננות במחנה. מפקד הפלוגה כינס אותנו כיתה בת 12 טירונים, העמיד אותנו ליד גדר התייל המזרחית והודיע כי לפי המודיעין צפויים להגיע יחדות עירקיות מלוות בטנקים שינסו לפרוץ למחנה זאב המפקד הוציא מתוך ארגז בקבוק מולוטוב והסביר כי המשימה שלנו לעצור את הטנקים בכל מחיר. ההדגשה הייתה בכל מחיר. עמדנו שם 12 נערים- ילדים חסרי ניסיון קרבי עם משימה שנראתה בלתי אפשרית. לעצור טנקים שלא היה ידוע לנו מספרם ולבטח יצעדו מאחוריהם חיילים עירקיים. הסתכלתי לימיני ואחרי כן העפתי מבט לשמאלי , עמדו שם נערים שטרם צמחה פלומת זקן על סנטרם. אולם מה שראיתי היה מעודד. ההתלהבות שאחזה בנערים. כל אחד אחז בידו את בקבוק המולוטוב על מנת לחוש את הנשק הקטלני שבעזרתו יצטרכו לעצור את הטנקים. המבט בעיניהם ביטא את רוח הלחימה שאחזה בהם. הם קלטו את הפקודה והבינו את פישרה. הם ידעו מה פרוש בכל מחיר. ומרוח הלחימה שאחזה בהם ידעתי שבשעת מבחן אף טנק עירקי לא יצליח לעבור גם אם יצטרכו לקפוץ על הטנק עם בקבוק המולוטוב. כל אחר הצהרים וכל הלילה ישבנו מתוחים בתוך השוחות . בבוקר הגיעה הודעת ההרגעה כי הטנקים נסוגו והשאירו אחריהם את הרוגיהם כשהם קשורים עם חבלים לעמדות. אלו החיילים שבאו להילחם בנו אולם מפקדיהם לא סמכו עליהם ודאגו שלא יברחו וקשרו אותם בתוך העמדות שם מצאו את מותם כשאני חושב לאחור ורואה בעיני את אותם חיילים ילדים מוכנים להקריב את חייהם להגן על הגדר אני מבין מה פרוש הניצחון שלנו שהוא ניצחון הרוח .
חג עצמאות שמח
החייל ???? חחח 1948
אני כבר בן שבע עשרה וזה קרה היום וגם לפני 70 שנה
השבוע חגגתי ימי הולדת 17 לשלושה נכדים
ביום שבת לנכדה והיום לנכד ונכדה תאומים.
הסתכלתי עליהם גבוהים ויפים
הנכד עבר את הגובה שלי באותו גיל 181 סמ
המישפט "אני בן 17 " עורר בי זיכרונות
הסתכלתי...
לקריאת הפוסט
מי הוא האיש שמצליח לרגש רבים ולגרום לנו לריגוש
המילים היוצאות מפיו הן נבואה וציווי לעולם להכיר בזכותנו להתקיים בארץ אבותינו.
זה מה שעשה ביקור במישרפות של אושויץ ובירקנאו. שם ראה את הזוועות ואת תאור שיירות היהודים שנאספו מכל קצוות תבל והובלו...
לקריאת הפוסט
הנה קרב יום העצמאות ה70 לקום המדינה ולא נישכח את הנופלים
אמהות שאיבדו את בניהן במילחמות ישראל שילמו מחיר יקר והיו אמהות ששיכלו שניים מילדיהן.
יוסי גמזו הטיב לתאר את השכול בשיר שכתב לכבודה של כלת פרס ישראל אם הבנים.
ניזכור את הבנים שנפלו על הגנת...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
אנחנו בני אותו גיל. 84, סוסי מלחמה ותיקים. המלחמה תפסה אותי בירושלים ואף אחד לא התעניין בגילי. הסטן מתוצרת ההגנה מוכר לי ואני סמכתי עליו של יפתיע אותי שלא לצורך. לחמתי בגיזרה הדרומית של ירושלים ועמדות האוייב היו במרחק 50 מטר מעמדותינו. לחמנו עם בטן ריקה. מים היו במשורה . מטוסים לא ראינו מעל ראשינו , אבל פגזים התפוצצו באויר (שרפנלים) כוונו לתעלות הקשר בין עמדה לעמדה.שרוססו בגולות ברזל. חוץ מסטנים היו גם כלי נשק שונים ומשונים שהוצאו מהסליקים : שמייסרים גרמנים, טומיגאנים, מקלע כבד לואיס עם 21 מעצורים, רימוני יד פולנים, שלא כולם התפוצצו, רובים אנגליים מארק 4 , רובים קנדיים עם טלסקופ, רובים איטלקיים, כל כלי והתחמושת המיוחדת שלו, עד שנפרץ המצור על ירושלים והנשק הצ'כי הגיע. אם נותרתי בחיים זה רק מידי שמיים. גם במלחמות שאחרי מלחמת השחרור, כשהיה נשק משוכלל יותר לשני הצדדים הלוחמים זה בזה, היו לי כל הסיכויים הסבירים לשוב הביתה בארון, אבל ההשגחה העליונה חילצה אותי מכל המלחמות ללא שריטה תודה לאל.
הגיע הזמן לשמוח בלי להצטדק שניצחנו בכל המלחמות.
שבוע טוב לך וליקיריך,
היו זמנים ולדבינו הם זיכרונות. מילחמות וחברים שנפלו . אז אם אנחנו כאן ויכולים להיזכר משמע שהיה לנו מזל. . אני זוכר את המילחמה האחרונה שלי מלחמת יום כיפור. הפצצות וירי התותחים של המטוסים נפלו סביבנו אולם הטיל שכמעט ערף את ראשי והרג את הנער שהיה מלפני על הזחלם היה נס. כמה ס"מ נמוך יותר והראש שלי היה נישאר בסיני. . כך זה במילחמה. . אומרים שזה גורל. חחח. זה היה אקורד הסיום של המילחמות שלי.
יוצא מכאן שיש לי הכבוד להתכתב עם חתיכת היסטוריה מהלכת.אתה ואני סוגרים מעגל,אני מהשואה ואתה מהתקומה.כבוד הוא לי.
שבוע טוב.קראתי הכל בקפידה.מעניין .באנגלית נוהגים לומר(סליחה, לא לפגוע)"ישר מפי הסוס".
אלו היו ימים של התנדבות בעם. כולם רצן לתרום והתורים לגיוס היו ארוכים. . היה זה צבא אולם נראנו כמליציה. הסתובבנו עם הבגדים שהגענו עימם מהבית. . אני זוכר שחצי המחנה לקה בכאבי בטן והאמהות התערבו כי כולם היו ילדים. .הסתבר שהבשר היה מקולקל ואני זוכר את הירוקת שכיסתה אותו. . כמאתיים ילדים שכבו באוהלים מתפתלים מכאבים. . זה לא הפריע למפקדים לקרוע לנו את הישבנים באימונים. המלחמה הייתה בעיצומה והיו חייבים להכין חיילים מיומנים. . השינוי שחל בילדים האלה היה ניכר בהתנהגותם. ילדים שרובם טרם העלו תער על לחיים החלו להתנהג כמו גברים. אחרי סידרת אימונים הם היו הטנקיסטים.התותחנים . הם היו גיבעתי. הם היו צבא העתיד. אני בחרתי ים והתנדבתי ליחידת הנחיתה של חיל הים או כפי שהמיג'ור האמרקאי שישב במחנה המיון הלהיב אותנו. "תהיו חיילי מארינס עם תנאים של 7 כוכבים" חחחח. אכן ראינו כוכבים כשקרעו לנו את הישבנים באימונים מפרכים. אולם לא את שבעת הכוכבים שהבטיח לנו המיג'ור האמרקאי. . . . אני זוכר כיצד כעסתי כאשר בחרו חוליה לבצע פעולה מעבר לקווי האויב בעזה. ביקשו 12 מתנדבים וצעדנו קדימה 14 מתנדבים. הקצין שהגיע מאזור הקרבות בקסטל לא הכיר אותנו. הוא עבר על פנינו על מנת להוציא מהשורה 2 מתנדבים מיותרים. ראיתי אותו מוציא חייל שהיה כבד מישקל ואז נעמד מולי. ראיתי את החיוך שהיה מרוח על פניו ושלא הצליח להסוותו. "בן כמה אתה ילד" הוא שאל . . וכשהוא ממשיך לחייך חיוך מוסווה שמעתי אותו אומר " 2 צעדים אחורה ילד". . לא הועילו הסברי שאני כבר בן 17. . כך הפסדתי את הטיול הראשון שלי לעזה..
באותה עת לא חשבנו שאנו יוצרים היסטוריה של תקומת המדינה. ידענו שצבאות ערביים פלשו למדינה וצריך לגרש אותם. . רק מאוחר יותר הבנו שאנו היינו חלק מהמערכת של התקומה. הצבא שגרש את הפולשים והיה חלק בהקמת המדינה.
צר לי על אנדן חילנו.
לקרוא ולהתענג, על ההיסטוריה של מדינת ישראל ומצד שני להתעצב על הבחורים הצעירים שנשלחו לקרב בידיים חשופות כמעט ללא נשק , להילחם ולעצור את האויב.
התמונה שלך במדי צבא - איך אומרים הצעירים , "ג ז ע י ".
תמונת הפרופיל שלך - עם 2 הנכדות המהממות.
רק בריאות ידידי.
אלו זיכרונות שעולים בעיקר ביו העצמאות. ביום הזיכרון אנו מבכים את מתינו יהי זיכרם ברוך
יום העצמאות הוא היום שראוי שניזכור את החיילים שנפלו. אני רואה אותם בדמיוני כפי שהיו צעירים. הם לא זכו להתבגר.
הזכרת מדי צבא...חחח אלו הבגדים שהגעתי עימם מהבית. צהל לא סיפק אז מדים מפני שלא היה תקציב.. הנשק שהיה לי היא שבריה ערבית שמצאתי בבית...שיהיה לכל צרה.. את רוח הלחימה אני זוכר .אני זוכר את הנערים ילדים שהבינו מה המשמעות שיש לעצו את הטנקים בכל מחיר. . הם ניראו באותו רגע כמו נערים הממתינים למסיבה. .
והחתיכות שלי. כמה אני גאה בהן וביחס שלהן אלי. .