פרשת לינדה
פרשת לינדה
הלל לא אמר נואש, לאחר אכזבתו ממרים האמריקאית שנטשה אותו. בהדרגה הוא החל להבין שהוא רוצה להתחתן ולהקים משפחה.
הימים היו ימי "מלחמת יום-הכיפורים", ואת הלל, הצבא לא לקח למלחמה, מאחר ובעקבות הלם הקרב שלקה בו במלחמת ששת הימים. רוב הגברים בקיבוץ, בגילאים המתאימים גויסו, והלל הרגיש קצת מבויש. אבל מהר מאד הוא קיבל את ריכוז הפרדס שכן הוא נותר כמעט הגבר היחיד. הייתה זאת תקופת תחילת הקטיף, והלל מצא עצמו מוקף מתנדבות צעירות מחו"ל, שלא היו אדישות כלפיו (וגם הוא לא היה אדיש כלפיהן).
הוא מצא שפה משותפת עם מתנדבת יהודייה מארה"ב. הם החלו נוסעים בערבים לפרדס, לסגור את השיברים של ההשקיה בפרדס. היא הייתה בעלת תואר ראשון בספרות, התעניינה בהיסטוריה של ישראל ובתרבותה, ובאה ממשפחה שהייתה פטריוטית של ישראל. מהר מאד הם הפכו לחברים באופן רשמי, והלל החל לרקום תוכניות לעתיד.
את הסיפור על לינדה שמעתי מהלל. אני וחברי הטוב, הלל, היינו מורים בב"ס "תמרים". שנינו כבר היינו על סף פרישה לגמלאות, כשמאחורינו עשרות שנים של הוראה. זה היה אולי הבסיס לחברותנו, כי רוב המורים היו הרבה יותר צעירים מאתנו.
את הלל הכרתי כאדם די יבש, שאינו נתון לסערות רגשיות וודאי שאינו מראה אותן כלפי חוץ. מורה טיפוסי, הרגיל להסתיר את רגשותיו מעשרות העיניים החוקרות של בני התשחורת שבכיתתו. לכן התפלאתי כאשר בוקר אחד, הלל ניגש אלי, ממש דקה לפני שעמדתי להכנס לכתה, ופניו חיוורות, והוא לוחש באוזני: "ראית את משלחת המורים מארה"ב, שנכנסה לפני כמה דקות לחדר המורים?" אמרתי לו שכן, אבל למה זה גורם לו להתרגשות כל-כך גדולה? הלל פלט בקושי רב: "אני לא מאמין אבל לינדה החברה האמריקאית שלי משנות ה-70 במשלחת הזו. כן, זאת שסיפרתי לך עליה פעם. 40 שנה לא היה בינינו כל קשר, ועכשיו היא נחתה כאן, באמצע חדר המורים. לא, היא לא זיהתה אותי. אני לא יודע מה לעשות, להזדהות בפניה או לא? מה דעתך?"
אמרתי להלל: "אני חייב להיכנס לשיעור. המשלחת תישאר כאן כל היום, יש לך עוד זמן להתלבט. יש לשנינו בשעה השנייה והשלישית 'חלון' פנוי. ניפגש נדבר, תספר לי את הסיפור שלכם, ואז תחליט מה אתה רוצה לעשות." הלל הסכים, באומרו: "כן, אין ברירה. אלו הם חיינו כמורים. השיעור עומד מעל הכל".
בקוצר רוח חיכיתי ל"שעה השנייה", כאשר התיישבנו הלל ואני בחדרי.
מיד ראיתי שהלל לא ממש נמצא פה. היה לי רושם שהוא המריא לאיזה מקום במרחק של ארבעים שנה. הוא לא חיכה לשאלות ממני, ומיד התחיל "לשפוך" את סיפורו:
"זה היה במלחמת יום הכיפורים. אותי לא לקחו למלחמה. נשארתי בקיבוץ, וריכזתי את ענף הפרדס, כי כמעט כל הגברים גוייסו. לינדה האמריקנית הייתה בקבוצת המתנדבות שעבדו בפרדס. היא לא הייתה כל-כך יפה, אבל היא משכה את עיני בהתנהגותה הפרובוקטיבית, והבחנתי שהיא בחורה חכמה ומשכילה. הסתבר לי שהיא יהודייה, בעלת תואר ראשון כללי, מתעניינת בישראל, ומתכננת ללכת לאולפן עברית, בעוד כמה חודשים.
לעומת כל הבלונדיות הסקנדינביות, היא נראתה לי יותר מעניינת ומושכת. אבל לינדה לא כל-כך רצתה בקשר רציני ומחייב. היא הסבירה לי שבשלב זה של חייה, רחוקה מהבית והמשפחה, היא מעדיפה "להתפרפר", ולא להתקשר לבחור אחד.לינדה סירבה לבקר בדירתי.
שלא כמנהגי פעלתי הפעם בערמומיות, מסויימת. המתנדבות היו חבורה של כ-6 בנות שהלכו לכל מקום ביחד. "תפסתי" אותן בחדר-האוכל, בארוחת ערב, והזמנתי אותן לקפה ועוגה בדירתי הקטנה. הקיבוץ היה חשוך וקודר כתוצאה מההאפלה שהונהגה עקב המלחמה, פנסי הרחוב כובו, ובביתי האווירה הייתה חמה ונעימה. כעבור כמה זמן כולן הלכו ורק לינדה נשארה.
היא הבינה את "התרגיל" שלי ואמרה לי בצחוק "הלך לך התרגיל הזה". אהבתי את ההומור שלה. עברתי לשלב הבא. לבושתי, אני מודה שהיו לי כמה מהלכים קבועים, בתהליך כיבוש ליבה של מתנדבת – אחד מהם היה עיון באלבומי התמונות שלי: הראיתי לה את התמונות שלי, של משפחתי ושל חברי מהתקופה האחרונה ומתקופות מוקדמות יותר. דיברנו עלי ועליה, על חיי וחייה, על משפחתה ועל משפחתי והיה לנו נעים ביחד.
באותו לילה היא כבר נשארה אצלי. היינו ל"חברים " . היה לנו כיף ביחד. היינו נוסעים בג'יפ בלילה לסגור את השיברים בפרדס. נוסעים לראות סרטים בנתניה, וגם אימי אירחה את לינדה בסבר פנים יפות. לינדה אהבה אמנות וגם אני אהבתי. היא אהבה היסטוריה וגם אני אהבתי. היא אהבה טיולים ברחבי הארץ וגם אני אהבתי. אהבתי אותה. מה היא הרגישה לגבי, לעולם לא אדע. עננה קטנה העיבה על יחסינו. מדי פעם היא הייתה אומרת לי שאמא שלה כותבת לה : "למען השם, אל תתקעי בקיבוץ".
כעבור חודש להיכרותנו, היא נסעה ללמוד באולפן בערד עברית. שנינו ראינו בכך את סוף הרומן בינינו, כי ערד נמצאת מאות ק"מ מקיבוצי, ומכוניות לא היו כמעט בקיבוץ של פעם. למרבה הפתעתי כעבור כמה ימים כשחזרתי לחדרי הקטן מן העבודה בפרדס, לפני שקיעת החמה, את מי אני מוצא ישובה על מיטתי? את לינדה! היא קיבלה את פני בחיוך גדול, ואמרה לי: "לא מצאתי שם אף גבר עם שרירים כמו שלך. כולם היו שם חנונים לבנבנים. אז חזרתי". הרגשת אושר הציפה אותי, חיבקתי אותה והתנשקנו נשיקה ארוכה.
אך לינדה לא שקטה על שמריה, ולא ויתרה על תוכניתה ללמוד עברית באולפן. היא חיפשה אולפן אחר, קרוב יותר, וכך היא החלה ללמוד באולפן לעברית בעין חרוד, ואני הייתי נוסע לבקרה בסופי השבוע.
במקביל פנו אלי להתנדב לעזור אחרי המלחמה לקיבוץ צעיר ששהיתי בו כמה שנים לפני-כן, "שער" הזכור לטוב, שתמיד התגעגעתי אליו. (בו שהיתי בשנת שרות) . רוב הגברים שם היו עדיין מגוייסים התנועה חיפשה מתנדבים שילכו לשם. נעניתי ברצון להצעה הזו, כי בעצם די הצטערתי כל אותן שנים (עברו שנתיים) שעזבתי את הקיבוץ הצעיר וחזרתי לקיבוץ האם שלי.
לינדה גמרה את לימודיה באולפן בעין חרוד, ושיכנעתי אותה לבוא לגור עימי בשער. הרגשתי שכמעט הקמתי משפחה, אבל לא היה לזה כל סיכוי. לינדה החלה לעבוד בקטיף בפרדס, אבל הרגישה מהר מאד שאלו לא חיים בשבילה. היא אמרה לי: "לא בשביל זה למדתי 3 שנים בארה"ב. חוץ מזה, הלל, אתה בחור טוב, חסון וישר כמו עץ גדול, אבל אני רוצה להתחתן עם בחור אקדמאי, שלא עובד בעבודת כפיים. הלל, אהובי, מסתבר שאמא שלי צדקה כשהיא אמרה לי: 'אל תתקעי בקיבוץ'".
לא הייתה לי כל תשובה לטענות האלו, ולינדה הזמינה כרטיס נסיעה לאירופה. כעבור שבוע היא נעלמה, ואני מצאתי את עצמי בשער, לבדי. האכזבה, וסיכול כל ציפיותי ותוכניותי, היו קשות בשבילי. התחלתי לתהות ולהתלונן בתוכי פנימה על גורלי כקיבוצניק, שאין לו גרוש, והוא קשור כמו צמית לאדמתו, בעוד שצעירים כמו לינדה, חופשיים כמו רוח לטייל ברחבי העולם. הגלויות שלינדה שלחה לי מכל מיני מוזיאונים באירופה, רק החריפו את תחושותי האלו. התחלתי שוקע בדיכאון. פתאום אני, שאהבתי את העבודה ברפת, את קציר הירק עם הטרקטור בשדה, איבדתי לגמרי את הטעם בעבודתי. השדה נראה לי משמים, השמיים אפורים, והרגשתי שאני צריך לברוח משער. חזרתי לקיבוץ הזקן והעייף שלי.
הלל לא אמר נואש, לאחר אכזבתו ממרים האמריקאית שנטשה אותו. בהדרגה הוא החל להבין שהוא רוצה להתחתן ולהקים משפחה.
הימים היו ימי "מלחמת יום-הכיפורים", ואת הלל, הצבא לא לקח למלחמה, מאחר ובעקבות הלם הקרב שלקה בו במלחמת ששת הימים. רוב הגברים בקיבוץ, בגילאים המתאימים גויסו, והלל הרגיש קצת מבויש. אבל מהר מאד הוא קיבל את ריכוז הפרדס שכן הוא נותר כמעט הגבר היחיד. הייתה זאת תקופת תחילת הקטיף, והלל מצא עצמו מוקף מתנדבות צעירות מחו"ל, שלא היו אדישות כלפיו (וגם הוא לא היה אדיש כלפיהן).
הוא מצא שפה משותפת עם מתנדבת יהודייה מארה"ב. הם החלו נוסעים בערבים לפרדס, לסגור את השיברים של ההשקיה בפרדס. היא הייתה בעלת תואר ראשון בספרות, התעניינה בהיסטוריה של ישראל ובתרבותה, ובאה ממשפחה שהייתה פטריוטית של ישראל. מהר מאד הם הפכו לחברים באופן רשמי, והלל החל לרקום תוכניות לעתיד.
את הסיפור על לינדה שמעתי מהלל. אני וחברי הטוב, הלל, היינו מורים בב"ס "תמרים". שנינו כבר היינו על סף פרישה לגמלאות, כשמאחורינו עשרות שנים של הוראה. זה היה אולי הבסיס לחברותנו, כי רוב המורים היו הרבה יותר צעירים מאתנו.
את הלל הכרתי כאדם די יבש, שאינו נתון לסערות רגשיות וודאי שאינו מראה אותן כלפי חוץ. מורה טיפוסי, הרגיל להסתיר את רגשותיו מעשרות העיניים החוקרות של בני התשחורת שבכיתתו. לכן התפלאתי כאשר בוקר אחד, הלל ניגש אלי, ממש דקה לפני שעמדתי להכנס לכתה, ופניו חיוורות, והוא לוחש באוזני: "ראית את משלחת המורים מארה"ב, שנכנסה לפני כמה דקות לחדר המורים?" אמרתי לו שכן, אבל למה זה גורם לו להתרגשות כל-כך גדולה? הלל פלט בקושי רב: "אני לא מאמין אבל לינדה החברה האמריקאית שלי משנות ה-70 במשלחת הזו. כן, זאת שסיפרתי לך עליה פעם. 40 שנה לא היה בינינו כל קשר, ועכשיו היא נחתה כאן, באמצע חדר המורים. לא, היא לא זיהתה אותי. אני לא יודע מה לעשות, להזדהות בפניה או לא? מה דעתך?"
אמרתי להלל: "אני חייב להיכנס לשיעור. המשלחת תישאר כאן כל היום, יש לך עוד זמן להתלבט. יש לשנינו בשעה השנייה והשלישית 'חלון' פנוי. ניפגש נדבר, תספר לי את הסיפור שלכם, ואז תחליט מה אתה רוצה לעשות." הלל הסכים, באומרו: "כן, אין ברירה. אלו הם חיינו כמורים. השיעור עומד מעל הכל".
בקוצר רוח חיכיתי ל"שעה השנייה", כאשר התיישבנו הלל ואני בחדרי.
מיד ראיתי שהלל לא ממש נמצא פה. היה לי רושם שהוא המריא לאיזה מקום במרחק של ארבעים שנה. הוא לא חיכה לשאלות ממני, ומיד התחיל "לשפוך" את סיפורו:
"זה היה במלחמת יום הכיפורים. אותי לא לקחו למלחמה. נשארתי בקיבוץ, וריכזתי את ענף הפרדס, כי כמעט כל הגברים גוייסו. לינדה האמריקנית הייתה בקבוצת המתנדבות שעבדו בפרדס. היא לא הייתה כל-כך יפה, אבל היא משכה את עיני בהתנהגותה הפרובוקטיבית, והבחנתי שהיא בחורה חכמה ומשכילה. הסתבר לי שהיא יהודייה, בעלת תואר ראשון כללי, מתעניינת בישראל, ומתכננת ללכת לאולפן עברית, בעוד כמה חודשים.
לעומת כל הבלונדיות הסקנדינביות, היא נראתה לי יותר מעניינת ומושכת. אבל לינדה לא כל-כך רצתה בקשר רציני ומחייב. היא הסבירה לי שבשלב זה של חייה, רחוקה מהבית והמשפחה, היא מעדיפה "להתפרפר", ולא להתקשר לבחור אחד.לינדה סירבה לבקר בדירתי.
שלא כמנהגי פעלתי הפעם בערמומיות, מסויימת. המתנדבות היו חבורה של כ-6 בנות שהלכו לכל מקום ביחד. "תפסתי" אותן בחדר-האוכל, בארוחת ערב, והזמנתי אותן לקפה ועוגה בדירתי הקטנה. הקיבוץ היה חשוך וקודר כתוצאה מההאפלה שהונהגה עקב המלחמה, פנסי הרחוב כובו, ובביתי האווירה הייתה חמה ונעימה. כעבור כמה זמן כולן הלכו ורק לינדה נשארה.
היא הבינה את "התרגיל" שלי ואמרה לי בצחוק "הלך לך התרגיל הזה". אהבתי את ההומור שלה. עברתי לשלב הבא. לבושתי, אני מודה שהיו לי כמה מהלכים קבועים, בתהליך כיבוש ליבה של מתנדבת – אחד מהם היה עיון באלבומי התמונות שלי: הראיתי לה את התמונות שלי, של משפחתי ושל חברי מהתקופה האחרונה ומתקופות מוקדמות יותר. דיברנו עלי ועליה, על חיי וחייה, על משפחתה ועל משפחתי והיה לנו נעים ביחד.
באותו לילה היא כבר נשארה אצלי. היינו ל"חברים " . היה לנו כיף ביחד. היינו נוסעים בג'יפ בלילה לסגור את השיברים בפרדס. נוסעים לראות סרטים בנתניה, וגם אימי אירחה את לינדה בסבר פנים יפות. לינדה אהבה אמנות וגם אני אהבתי. היא אהבה היסטוריה וגם אני אהבתי. היא אהבה טיולים ברחבי הארץ וגם אני אהבתי. אהבתי אותה. מה היא הרגישה לגבי, לעולם לא אדע. עננה קטנה העיבה על יחסינו. מדי פעם היא הייתה אומרת לי שאמא שלה כותבת לה : "למען השם, אל תתקעי בקיבוץ".
כעבור חודש להיכרותנו, היא נסעה ללמוד באולפן בערד עברית. שנינו ראינו בכך את סוף הרומן בינינו, כי ערד נמצאת מאות ק"מ מקיבוצי, ומכוניות לא היו כמעט בקיבוץ של פעם. למרבה הפתעתי כעבור כמה ימים כשחזרתי לחדרי הקטן מן העבודה בפרדס, לפני שקיעת החמה, את מי אני מוצא ישובה על מיטתי? את לינדה! היא קיבלה את פני בחיוך גדול, ואמרה לי: "לא מצאתי שם אף גבר עם שרירים כמו שלך. כולם היו שם חנונים לבנבנים. אז חזרתי". הרגשת אושר הציפה אותי, חיבקתי אותה והתנשקנו נשיקה ארוכה.
אך לינדה לא שקטה על שמריה, ולא ויתרה על תוכניתה ללמוד עברית באולפן. היא חיפשה אולפן אחר, קרוב יותר, וכך היא החלה ללמוד באולפן לעברית בעין חרוד, ואני הייתי נוסע לבקרה בסופי השבוע.
במקביל פנו אלי להתנדב לעזור אחרי המלחמה לקיבוץ צעיר ששהיתי בו כמה שנים לפני-כן, "שער" הזכור לטוב, שתמיד התגעגעתי אליו. (בו שהיתי בשנת שרות) . רוב הגברים שם היו עדיין מגוייסים התנועה חיפשה מתנדבים שילכו לשם. נעניתי ברצון להצעה הזו, כי בעצם די הצטערתי כל אותן שנים (עברו שנתיים) שעזבתי את הקיבוץ הצעיר וחזרתי לקיבוץ האם שלי.
לינדה גמרה את לימודיה באולפן בעין חרוד, ושיכנעתי אותה לבוא לגור עימי בשער. הרגשתי שכמעט הקמתי משפחה, אבל לא היה לזה כל סיכוי. לינדה החלה לעבוד בקטיף בפרדס, אבל הרגישה מהר מאד שאלו לא חיים בשבילה. היא אמרה לי: "לא בשביל זה למדתי 3 שנים בארה"ב. חוץ מזה, הלל, אתה בחור טוב, חסון וישר כמו עץ גדול, אבל אני רוצה להתחתן עם בחור אקדמאי, שלא עובד בעבודת כפיים. הלל, אהובי, מסתבר שאמא שלי צדקה כשהיא אמרה לי: 'אל תתקעי בקיבוץ'".
לא הייתה לי כל תשובה לטענות האלו, ולינדה הזמינה כרטיס נסיעה לאירופה. כעבור שבוע היא נעלמה, ואני מצאתי את עצמי בשער, לבדי. האכזבה, וסיכול כל ציפיותי ותוכניותי, היו קשות בשבילי. התחלתי לתהות ולהתלונן בתוכי פנימה על גורלי כקיבוצניק, שאין לו גרוש, והוא קשור כמו צמית לאדמתו, בעוד שצעירים כמו לינדה, חופשיים כמו רוח לטייל ברחבי העולם. הגלויות שלינדה שלחה לי מכל מיני מוזיאונים באירופה, רק החריפו את תחושותי האלו. התחלתי שוקע בדיכאון. פתאום אני, שאהבתי את העבודה ברפת, את קציר הירק עם הטרקטור בשדה, איבדתי לגמרי את הטעם בעבודתי. השדה נראה לי משמים, השמיים אפורים, והרגשתי שאני צריך לברוח משער. חזרתי לקיבוץ הזקן והעייף שלי.
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
חנה ואלקנה
חנה ואלקנה – שני אנשים אצילים (שמואל, א, א)כבר כתבתי בכמה מקומות כי את הזוג הזה אני מעריץ, והם מגלמים בעיני...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
סיפור מעניין ויפה.
חייו של הלל מזכירים בהתנהלותם---גאות ושפל...
לפעמים רגשותיו והרגשתו בפיסגה , ולעיתים הם מתדרדרים.
הלל מתבגר והרצון להקים משפחה כבר מקנו בו... הוא
מתנסה וגם משתפר ביחסיו עם "הבנות" (ושוב מתנדבות
נמצאות בסביבה ומעסיקות אותו)
הוא מוצא עניין בלינדה, בחורה משכילה, יהודיה, וגם התקבלה
יפה על ידי אימו....והוא מתאהב בה,
והיא---- דוקא רוצה "לעשות חיים" : לנצל את התרחקותה מבית
הוריה ו"להתפרפר". שוב באה הנפילה... הוא שוקע שוב בדיכאון,
מאבד עניין בעבודתו -- ו...שוב חוזר ל"קיבוץ הזקן והעייף"....
שוב חוזר אל אמא!!!
בימים אלו שומעים הרבה על חזרתם של בנים מבוגרים אל
בית הוריהם, תופעה מענינת שכדאי לדון בה...
כרגיל, נהנית לקרא את סיפוריך, תודה מעליזה