נישואין וגירושין
גירושין –צד האשה
שנה לאחר הפרדה מלינדה הלל התחתן עם סוזנה. סוזנה הייתה בחורה מאורוגוואי, חברת קיבוץ של השומר הצעיר, שעזבה את הארץ לשנה, חזרה למולדתה וכעבור שנה חזרה שוב לארץ. היא באה לקיבוץ כידידה של חברה שלנו, ולמעשה לא היה לה כל מעמד בקיבוץ.
סוזנה והלל נפגשו במסיבת פורים בקיבוץ, ודי מהר הבינו ששניהם רוצים מאד להתחתן. אחרי שלושה חודשים להיכרותם הם התחתנו, מבלי לבדוק את ההתאמה ביניהם. למרות זה נישואיהם החזיקו מעמד 17 שנים שבמהלכן נולדו להם שלושה ילדים. להלל היו אלו שנים טובות. הוא היה אבא מסור לילדיו, מצד אחד ומצד שני התפתח מאד מבחינה מקצועית. הוא למד לתואר ראשון והפך למורה למקצועות ההומניסטים. הוא היה לעורך עלון בקיבוצו, שתי קדנציות, חבר בוועדת חברה ומחנך.
אלא שבנישואין שלו וסוזנה היו לא מעט בעיות שהובילו לבסוף לפרידה וגירושין, ועל כך נלמד ממכתבה של סוזנה לידידתה:
את מתפלאת איך אני, שכבר עשרות שנים מוכרת לך כמחליפה גבר כל שנתיים, הייתי נשואה במשך 17 שנה ועוד נאמנה לגמרי? ובעצם את שואלת למה לא התגרשתי מהלל הרבה לפני כן? האמת היא שמנעורי נטיתי להחליף גברים. קצת בגלל היחסים הקשים בין הורי, וקצת בגלל שהייתי פמיניסטית. אבל כשהתחתנתי עם הלל, עשיתי מאמץ גדול להיות נאמנה, ולהחזיק תא משפחתי "בורגני". בסוף זה לא הלך, ואולי תוך כדי שיחה איתך גם לי יתבהרו יותר הסיבות לכך.
העלייה לארץ
הייתי מאד פעילה בשנים שלפני העלייה בתנועת השומר הצעיר, באורגוואי, ובגיל 18 עליתי לארץ, עם קבוצה שהיו בוגרים ממני בשנה, אני לא הייתי חלק מהגרעין שלהם, ולכן לא כל-כך השתלבתי ביניהם.
שלחו אותנו לעבוד וללמוד עברית בקיבוץ אחד של השוה"צ בארץ. לאחר תקופה של חצי שנה הגענו לקיבוץ מגינים קיבוץ היעד שלנו. זה היה קיבוץ דרום-אמריקאי כולו, וחשבתי שאשתלב שם. השתלבתי שם די יפה, ושהיתי שם 5 שנים. אבל בחיי בקיבוץ הפריעה לי העובדה שלא מצאתי שם חבר. היו לי ידידויות, פה ושם סטוץ, אבל חבר ומערכת יחסים לא הצלחתי ליצור. כך עברו כמעט חמש שנים. אחרי חמש שנות רווקות הסיכוי למצוא חתן בקיבוץ קטן שואף לאפס.
בסוף התקופה הזו נכנסתי להריון, מבחור שלא רצה לקחת אחריות. עשיתי הפלה ונכנסתי לדיכאון. עשיתי אפילו ניסיון התאבדות. אישפזו אותי לתקופה קצרה בבית-חולים לחולי נפש. כשיצאתי משם הרגשתי שאני "שרופה" בקיבוץ. החלטתי לחזור למשפחתי באורגוואי.
הייתי שם כמעט שנה לפני שהחלטתי לחזור לארץ. המשפחה לא התלהבה מחזרתי אליהם בלשון המעטה. שלחו אותי לטיפול פסיכולוגי. המטפלת הזמינה לטיפול את כל המשפחה, מין טיפול משפחתי שכזה. הטיפול הראה איזו משפחה "מפורקת" אנחנו: כולם מסוכסכים עם כולם. לעבודה במפעל שלה אמא לא קיבלה אותי. הבנתי שאני צריכה להסתלק משם.
החזרה לארץ
בינתיים חידשתי קשר עם בחור שהכרתי בבית-החולים בארץ. באופן די הזוי החלטנו להתחתן בקשר טלפוני משני עברי האוקיינוס. ההורים שלי לא ידעו איך לאכול את זה. בסוף הם השלימו עם זה, ואמא אפילו הכינה לי נדוניה של סדינים וציפות.
עליתי על אוניה שנסעה מארגנטינה לישראל. על האוניה פגשתי בחורה נחמדה מישראל, בשם מיכאלה. מיכאלה הייתה מקיבוץ "גבעות" ששם גר הלל בעלי לעתיד. היא עזרה לי להבין שהתוכנית להתחתן עם בחור שאני בכלל לא אוהבת היא שגעונית. היא הזמינה אותי לקיבוץ שלה, כמתנדבת. אני לא רציתי לחזור לקיבוץ האם שלי, וקיבלתי את הצעתה. לא ידעתי אז שמעמדו של מתנדב בקיבוץ הוא מאד רעוע: היום הוא פה ומחר הוא מקבל צו פינוי. בכלל התוכניות שלי לטווח ארוך היו מאד מעורפלות, וליתר דיוק, לא הייתה לי תוכנית מה לעשות עם עצמי. חשבתי שאם אהיה נחמדה הקיבוץ יקבל אותי.
כמו שכבר אמרתי לך, מעמדו של מתנדב בקיבוץ הוא רופף ביותר. עבדתי בבית ילדים, בגן, והילדים אהבו אותי. אבל ריב קל עם הגננת התחיל להתנפח למימדים גדולים. אני אף פעם לא ידעתי לשמור על הפה שלי, והגננת הייתה אשתו של מרכז המשק.
הלל מופיע בחיי
בשלב הזה של שהותי בקיבוץ גבעה הופיע הלל בחיי. היה זה במסיבת פורים, כששנינו נפגשנו והתחלנו לדבר. מיד ראיתי שלפני חנון. הוא הציג עצמו בשם הלל. הוא לא עשה שום ניסיון להזמין אותי לרחבת הריקודים, וגם לא ממש ניסה להתחיל איתי. במקום זה הוא סיפר לי על חייו ואני סיפרתי לו על חיי. מסיפורו הבנתי שהוא בן 28 ומאד רוצה להתחתן (אני הייתי בת 23). ידעתי שמבחינה זו אנחנו מתאימים, כי גם אני רוצה להתחתן. אבל מכל הבחינות האחרות חשבתי שהוא ממש לא מתאים לי. בחור כזה כבד, ברור היה לי שאין לו כמעט ניסיון עם נשים. אחרי אותו ערב לא נפגשנו כמעט.
ואז קרה משהו ששינה את תוכניותי. קיבלתי הוראה ממרכז המשק שאני צריכה לעזוב את הקיבוץ בתוך שבוע. הייתי נואשת, כי ממש לא היה לי לאן ללכת. לא היה לי גרוש, ובקיבוץ הישן שלי לא היו מקבלים אותי להערכתי. היו לי בארץ כמה קרובים רחוקים, אבל למעשה לא היה לי לאן ללכת.
בדיוק בערב הנוראי ההוא כשקיבלתי את ההודעה הזו, התיישבתי לאכול ארוחת ערב בשולחן של הלל בחדר האוכל. סיפרתי לו על מצוקתי, והוא אמר לי: "יש לי תוכנית. אני אגיד למזכיר שאת חברה שלי ואז הם לא יעיזו להעיף אותך. זה לא מחייב אותך להיות חברה שלי, אבל בואי ננסה להיות ידידים ונראה אם זה יתפתח לחברות". ההצעה הזאת נראתה לי כל-כך אצילית שפרצתי בבכי.
הלל מילא את חלקו בהסכם ביושר. הוא דיבר למחרת עם המזכיר והשיג את אישורו להישארותי בקיבוץ. הוא לא ניסה "להשכיב" אותי כתמורה. הוא חיכה כמו ג'נטלמן שאני אתאהב בו. בסוף באמת התאהבתי בו.
זה קרה ביום אחד בשבת בבוקר, הלכתי עם הלל לטייל ליד סככות ההודים. הלל עבד בלולי ההודים בקיבוץ. כאשר עברנו ליד הלול, הוא הבחין שכמה עופות ברחו מהלול. הוא התחיל לרדוף אחריהם ובזריזות תפס אותם אחד אחד והכניס אותם ללול. פתאום ראיתי לפני הלל אחר. החלטי, חזק, גמיש וזריז. בכלל לא חנון. התחלתי לאהוב אותו. עוד באותו שבוע הכנסתי אותו למיטתי.
כעבור שלושה ימים העברתי את כל חפצי לחדרו. היה לנו טוב ביחד, ועשינו המון סקס. בלי לספר להלל, עשיתי הכל כדי להיכנס להריון. חשבתי שזה יהיה תעודת הביטוח שלי. כעבור חודש הייתי בהריון, ואז ביקשתי מהלל שנתחתן. הלל קצת נבהל מקצב האירועים, אבל הסכים מיד, כי הוא היה בחור טוב. כעבור שלושה חודשים לתחילת חברותנו, כבר עמדתי מתחת לחופה.
בסה"כ הייתי מאושרת ביום החתונה למרות שאבי ואמי ואחיותי לא היו שם. המשפחה של הלל בקיבוץ קיבלה אותי די יפה. אבל ראיתי שאלו אנשים אחרים ממשפחתי. הם היו מין "יקים" כאלו. מאד עצורים, בעלי השכלה רחבה, ואהבו לדבר רק על נושאים אינטלקטואליים. הם היו בדיוק ההיפך מאתנו הדרום אמריקאים הספונטניים ואוהבי החיים. חשתי ביחס קצת מסתייג כלפי. אבל הם שמחו שבנם סוף סוף מתחתן.
אני הבחנתי שהלל מאד קשור לאמו, ואת אחותו הוא מעריץ כאילו הייתה מלאך שנפל מהשמיים. זה הפריע לי כאילו בשבילו אני לא מהליגה שלהן. משום מה הוא הזמין לחתונה ידידה שלו מהעבר, ושקע איתה בשיחה דבר שמאד הרגיז אותי.
הפרידה שלנו התרחשה לאט לאט. קדמה לה התרחקות איטית. עד להולדת חגית, כעבור 10 חודשים להכרותנו, האהבה פרחה בינינו. כאשר חגית נולדה היינו מאד מאושרים. מצד שני ההשקעה הרגשית עברה מן הזוגיות אל הטיפול בילדה. גם הלל נטל חלק משמעותי בטיפול בתינוקת, וזה אני אומרת לשבחו. הוא ידע לחתל, להניק עם בקבוק – בשבילו הולדת התינקת הייתה התגשמות חלום. אבל לא היינו מספיק זמן ביחד לפני הולדת התינוקת כדי לבנות זוגיות עם תוכן.
כשחגית הייתה בת שנה בערך, אמו של הלל נפלה למשכב, והלל ואחותו החלו לישון אצלה לסירוגין למשך שנה לפחות. זה היה מאד קשה לי. תארי לך כל לילה שני אני לבדי, מהערב עד הבוקר. הם לא התייעצו איתי, אלא העמידו אותי בפני עובדה. זה עורר אצלי רגשי מרירות, אבל לא הגעתי עם הלל לשיחה על זה.
עברו שנתיים, בינתיים נולד מיכה. הלל חזר הביתה לאחר מות אמו, ואז הוא התחיל לדבר על לימודים במגמה להיות מורה להיסטוריה ותנ"ך. פירוש הדבר היה לימודים במכון מסויים כל השבוע ולינה מחוץ לבית פעמיים בשבוע. לא הייתי מאושרת מזה, אבל לא רציתי להפריע לו ב"מימוש העצמי" כפי שהוא קרא לזה.
הוא יצא ללימודים ואני נשארתי לבד בקיבוץ. לא היו לי כמעט חברים או חברות בקיבוץ. כל חברינו היו יותר חברים של הלל משלי. אחותו של הלל לא הזמינה אותי אל ביתם אפילו פעם אחת בכל השנתיים שהלל למד. רגשות המירמור והקיפוח התחילו לקנן בליבי. הלל היה עיוור לגמרי למה שקורה אצלי. הוא כל-כך התלהב מלימודיו, שהוא שכח מה קורה סביבו. הוא המריא לעולמות הרוח ושכח שמדי פעם צריך לנחות. לפני הלימודים הוא היה עובד הרבה בגינתנו, בונה דברים שונים בבית וסביבו, ועכשיו הוא איבד ענין בדברים אלו. אני דווקא מאד אהבתי את הפן הזה של הזוגיות שלנו, ועתה גם הוא אבד. לדאבוני, גם על זה לא דיברתי אתו. אני באתי ממשפחה שלא ידעו בה לדבר על בעיות. ידעו רק לריב.
דבר אחד יאמר לשבחו של הלל: הוא לא הזניח את הילדים. הוא יצא איתם לטיולים, שיחק איתם ועשה איתם המון דברים. הגישה שלנו לחינוך של הילדים הייתה די שונה. הלל דגל ביד רכה בחינוך ואני דגלתי ביד קשה (ואפילו במכות). גם על זה היו לנו לא מעט ויכוחים ועימותים.
חוץ מזה הוא היה מאד נאמן לי ולא פזל לנשים אחרות. דברים אלו הקשו עלי לקבל החלטה על פרידה, למרות שהתחלתי לחשוב על זה. עשינו לא מעט ניסיונות להציל את נישואינו. הלכנו ליועצת ועוד יועצת. אבל זה לא עזר, כי היו לנו גישות בסיסיות מאד שונות לחיים. זה היה דו-שיח של חרשים.
הפרק האחרון של נישואינו הגיע כ-6 שנים לאחר שאורי בננו השלישי נולד, משתי סיבות: אני עברתי אז ניתוח להסרת גידול מהמוח בבי"ח הדסה. הלל ישן לצידי שבוע ימים בביה"ח, אבל זה לא עזר לנו. כמו אצל הרבה אנשים שעוברים סוג כזה של ניתוחים, נוצר אצלי רצון עז לחיות את החיים מחדש. לממש את כל המאוויים המדוכאים, לחיות למען עצמי. התחלתי לחשוב ביתר שאת על פרידה.
האם הלל בגד בי? הלל שבינתיים נהייה למורה בתיכון, החליט שהוא חייב לעשות תואר באוניברסיטה. לא עמדתי בדרכו והוא החל ללמוד יומיים בשבוע באוניברסיטת חיפה. שם הוא התידד עם צעירה בת 26 שלמדה איתו באותה פקולטה. הידידות הזו הפכה לאהבה. אמנם הוא לא נגע בה לדבריו, ואני מאמינה לו (הוא לא יודע מה זה לשקר). ואז הוא עשה מעשה שגעוני, הוא הלך וסיפר לי על רגשותיו כלפי אותה נערה (שלא היה לו שום סיכוי להשיגה כי היא הייתה נשואה). די נדהמתי, אבל חשבתי שזה יעבור לו. אבל אחרי חודש הוא שוב סיפר לי שהוא אוהב אותה ושוב מיוזמתו. באותו רגע החלטתי שאנחנו צריכים להיפרד.
היינו באותו זמן בטיפול אצל יועץ חדש. הוא עודד אותנו להתגרש. דווקא הלל היה זה שהיסס. היועץ שיכנע אותו, שהיסוסיו דומים להיסוסי אותו אדם שהתרגל למעיל הישן והבלוי שלו, ולמרות שהוא רואה בחנויות הראווה מעילים חדשים, הוא לא מוכן להיפרד מהמעיל הישן כי הוא התרגל אליו. לי הוא אמר: "ברור לך שאת לא נפרדת מהלל בגלל ההתאהבות האפלטונית שלו. גם אני מתאהב כל שבוע במישהי ואני ואשתי צוחקים על זה. אתם פשוט הגעתם לסוף הדרך. אין לכם כבר מה לעשות ביחד".
חזרנו מקיבוצו של היועץ באוטו ביחד, והרגשנו מפוייסים ומאוחדים בהחלטתנו להיפרד. הפרידה עברה ללא חיכוכים בכלל, כי את הלל נושא הרכוש לא עניין בכלל. כל אחד מאתנו הקים משפחה חדשה, ואנו מתראים בשמחות המשפחתיות.
שלך סוזנה
שנה לאחר הפרדה מלינדה הלל התחתן עם סוזנה. סוזנה הייתה בחורה מאורוגוואי, חברת קיבוץ של השומר הצעיר, שעזבה את הארץ לשנה, חזרה למולדתה וכעבור שנה חזרה שוב לארץ. היא באה לקיבוץ כידידה של חברה שלנו, ולמעשה לא היה לה כל מעמד בקיבוץ.
סוזנה והלל נפגשו במסיבת פורים בקיבוץ, ודי מהר הבינו ששניהם רוצים מאד להתחתן. אחרי שלושה חודשים להיכרותם הם התחתנו, מבלי לבדוק את ההתאמה ביניהם. למרות זה נישואיהם החזיקו מעמד 17 שנים שבמהלכן נולדו להם שלושה ילדים. להלל היו אלו שנים טובות. הוא היה אבא מסור לילדיו, מצד אחד ומצד שני התפתח מאד מבחינה מקצועית. הוא למד לתואר ראשון והפך למורה למקצועות ההומניסטים. הוא היה לעורך עלון בקיבוצו, שתי קדנציות, חבר בוועדת חברה ומחנך.
אלא שבנישואין שלו וסוזנה היו לא מעט בעיות שהובילו לבסוף לפרידה וגירושין, ועל כך נלמד ממכתבה של סוזנה לידידתה:
את מתפלאת איך אני, שכבר עשרות שנים מוכרת לך כמחליפה גבר כל שנתיים, הייתי נשואה במשך 17 שנה ועוד נאמנה לגמרי? ובעצם את שואלת למה לא התגרשתי מהלל הרבה לפני כן? האמת היא שמנעורי נטיתי להחליף גברים. קצת בגלל היחסים הקשים בין הורי, וקצת בגלל שהייתי פמיניסטית. אבל כשהתחתנתי עם הלל, עשיתי מאמץ גדול להיות נאמנה, ולהחזיק תא משפחתי "בורגני". בסוף זה לא הלך, ואולי תוך כדי שיחה איתך גם לי יתבהרו יותר הסיבות לכך.
העלייה לארץ
הייתי מאד פעילה בשנים שלפני העלייה בתנועת השומר הצעיר, באורגוואי, ובגיל 18 עליתי לארץ, עם קבוצה שהיו בוגרים ממני בשנה, אני לא הייתי חלק מהגרעין שלהם, ולכן לא כל-כך השתלבתי ביניהם.
שלחו אותנו לעבוד וללמוד עברית בקיבוץ אחד של השוה"צ בארץ. לאחר תקופה של חצי שנה הגענו לקיבוץ מגינים קיבוץ היעד שלנו. זה היה קיבוץ דרום-אמריקאי כולו, וחשבתי שאשתלב שם. השתלבתי שם די יפה, ושהיתי שם 5 שנים. אבל בחיי בקיבוץ הפריעה לי העובדה שלא מצאתי שם חבר. היו לי ידידויות, פה ושם סטוץ, אבל חבר ומערכת יחסים לא הצלחתי ליצור. כך עברו כמעט חמש שנים. אחרי חמש שנות רווקות הסיכוי למצוא חתן בקיבוץ קטן שואף לאפס.
בסוף התקופה הזו נכנסתי להריון, מבחור שלא רצה לקחת אחריות. עשיתי הפלה ונכנסתי לדיכאון. עשיתי אפילו ניסיון התאבדות. אישפזו אותי לתקופה קצרה בבית-חולים לחולי נפש. כשיצאתי משם הרגשתי שאני "שרופה" בקיבוץ. החלטתי לחזור למשפחתי באורגוואי.
הייתי שם כמעט שנה לפני שהחלטתי לחזור לארץ. המשפחה לא התלהבה מחזרתי אליהם בלשון המעטה. שלחו אותי לטיפול פסיכולוגי. המטפלת הזמינה לטיפול את כל המשפחה, מין טיפול משפחתי שכזה. הטיפול הראה איזו משפחה "מפורקת" אנחנו: כולם מסוכסכים עם כולם. לעבודה במפעל שלה אמא לא קיבלה אותי. הבנתי שאני צריכה להסתלק משם.
החזרה לארץ
בינתיים חידשתי קשר עם בחור שהכרתי בבית-החולים בארץ. באופן די הזוי החלטנו להתחתן בקשר טלפוני משני עברי האוקיינוס. ההורים שלי לא ידעו איך לאכול את זה. בסוף הם השלימו עם זה, ואמא אפילו הכינה לי נדוניה של סדינים וציפות.
עליתי על אוניה שנסעה מארגנטינה לישראל. על האוניה פגשתי בחורה נחמדה מישראל, בשם מיכאלה. מיכאלה הייתה מקיבוץ "גבעות" ששם גר הלל בעלי לעתיד. היא עזרה לי להבין שהתוכנית להתחתן עם בחור שאני בכלל לא אוהבת היא שגעונית. היא הזמינה אותי לקיבוץ שלה, כמתנדבת. אני לא רציתי לחזור לקיבוץ האם שלי, וקיבלתי את הצעתה. לא ידעתי אז שמעמדו של מתנדב בקיבוץ הוא מאד רעוע: היום הוא פה ומחר הוא מקבל צו פינוי. בכלל התוכניות שלי לטווח ארוך היו מאד מעורפלות, וליתר דיוק, לא הייתה לי תוכנית מה לעשות עם עצמי. חשבתי שאם אהיה נחמדה הקיבוץ יקבל אותי.
כמו שכבר אמרתי לך, מעמדו של מתנדב בקיבוץ הוא רופף ביותר. עבדתי בבית ילדים, בגן, והילדים אהבו אותי. אבל ריב קל עם הגננת התחיל להתנפח למימדים גדולים. אני אף פעם לא ידעתי לשמור על הפה שלי, והגננת הייתה אשתו של מרכז המשק.
הלל מופיע בחיי
בשלב הזה של שהותי בקיבוץ גבעה הופיע הלל בחיי. היה זה במסיבת פורים, כששנינו נפגשנו והתחלנו לדבר. מיד ראיתי שלפני חנון. הוא הציג עצמו בשם הלל. הוא לא עשה שום ניסיון להזמין אותי לרחבת הריקודים, וגם לא ממש ניסה להתחיל איתי. במקום זה הוא סיפר לי על חייו ואני סיפרתי לו על חיי. מסיפורו הבנתי שהוא בן 28 ומאד רוצה להתחתן (אני הייתי בת 23). ידעתי שמבחינה זו אנחנו מתאימים, כי גם אני רוצה להתחתן. אבל מכל הבחינות האחרות חשבתי שהוא ממש לא מתאים לי. בחור כזה כבד, ברור היה לי שאין לו כמעט ניסיון עם נשים. אחרי אותו ערב לא נפגשנו כמעט.
ואז קרה משהו ששינה את תוכניותי. קיבלתי הוראה ממרכז המשק שאני צריכה לעזוב את הקיבוץ בתוך שבוע. הייתי נואשת, כי ממש לא היה לי לאן ללכת. לא היה לי גרוש, ובקיבוץ הישן שלי לא היו מקבלים אותי להערכתי. היו לי בארץ כמה קרובים רחוקים, אבל למעשה לא היה לי לאן ללכת.
בדיוק בערב הנוראי ההוא כשקיבלתי את ההודעה הזו, התיישבתי לאכול ארוחת ערב בשולחן של הלל בחדר האוכל. סיפרתי לו על מצוקתי, והוא אמר לי: "יש לי תוכנית. אני אגיד למזכיר שאת חברה שלי ואז הם לא יעיזו להעיף אותך. זה לא מחייב אותך להיות חברה שלי, אבל בואי ננסה להיות ידידים ונראה אם זה יתפתח לחברות". ההצעה הזאת נראתה לי כל-כך אצילית שפרצתי בבכי.
הלל מילא את חלקו בהסכם ביושר. הוא דיבר למחרת עם המזכיר והשיג את אישורו להישארותי בקיבוץ. הוא לא ניסה "להשכיב" אותי כתמורה. הוא חיכה כמו ג'נטלמן שאני אתאהב בו. בסוף באמת התאהבתי בו.
זה קרה ביום אחד בשבת בבוקר, הלכתי עם הלל לטייל ליד סככות ההודים. הלל עבד בלולי ההודים בקיבוץ. כאשר עברנו ליד הלול, הוא הבחין שכמה עופות ברחו מהלול. הוא התחיל לרדוף אחריהם ובזריזות תפס אותם אחד אחד והכניס אותם ללול. פתאום ראיתי לפני הלל אחר. החלטי, חזק, גמיש וזריז. בכלל לא חנון. התחלתי לאהוב אותו. עוד באותו שבוע הכנסתי אותו למיטתי.
כעבור שלושה ימים העברתי את כל חפצי לחדרו. היה לנו טוב ביחד, ועשינו המון סקס. בלי לספר להלל, עשיתי הכל כדי להיכנס להריון. חשבתי שזה יהיה תעודת הביטוח שלי. כעבור חודש הייתי בהריון, ואז ביקשתי מהלל שנתחתן. הלל קצת נבהל מקצב האירועים, אבל הסכים מיד, כי הוא היה בחור טוב. כעבור שלושה חודשים לתחילת חברותנו, כבר עמדתי מתחת לחופה.
בסה"כ הייתי מאושרת ביום החתונה למרות שאבי ואמי ואחיותי לא היו שם. המשפחה של הלל בקיבוץ קיבלה אותי די יפה. אבל ראיתי שאלו אנשים אחרים ממשפחתי. הם היו מין "יקים" כאלו. מאד עצורים, בעלי השכלה רחבה, ואהבו לדבר רק על נושאים אינטלקטואליים. הם היו בדיוק ההיפך מאתנו הדרום אמריקאים הספונטניים ואוהבי החיים. חשתי ביחס קצת מסתייג כלפי. אבל הם שמחו שבנם סוף סוף מתחתן.
אני הבחנתי שהלל מאד קשור לאמו, ואת אחותו הוא מעריץ כאילו הייתה מלאך שנפל מהשמיים. זה הפריע לי כאילו בשבילו אני לא מהליגה שלהן. משום מה הוא הזמין לחתונה ידידה שלו מהעבר, ושקע איתה בשיחה דבר שמאד הרגיז אותי.
הפרידה שלנו התרחשה לאט לאט. קדמה לה התרחקות איטית. עד להולדת חגית, כעבור 10 חודשים להכרותנו, האהבה פרחה בינינו. כאשר חגית נולדה היינו מאד מאושרים. מצד שני ההשקעה הרגשית עברה מן הזוגיות אל הטיפול בילדה. גם הלל נטל חלק משמעותי בטיפול בתינוקת, וזה אני אומרת לשבחו. הוא ידע לחתל, להניק עם בקבוק – בשבילו הולדת התינקת הייתה התגשמות חלום. אבל לא היינו מספיק זמן ביחד לפני הולדת התינוקת כדי לבנות זוגיות עם תוכן.
כשחגית הייתה בת שנה בערך, אמו של הלל נפלה למשכב, והלל ואחותו החלו לישון אצלה לסירוגין למשך שנה לפחות. זה היה מאד קשה לי. תארי לך כל לילה שני אני לבדי, מהערב עד הבוקר. הם לא התייעצו איתי, אלא העמידו אותי בפני עובדה. זה עורר אצלי רגשי מרירות, אבל לא הגעתי עם הלל לשיחה על זה.
עברו שנתיים, בינתיים נולד מיכה. הלל חזר הביתה לאחר מות אמו, ואז הוא התחיל לדבר על לימודים במגמה להיות מורה להיסטוריה ותנ"ך. פירוש הדבר היה לימודים במכון מסויים כל השבוע ולינה מחוץ לבית פעמיים בשבוע. לא הייתי מאושרת מזה, אבל לא רציתי להפריע לו ב"מימוש העצמי" כפי שהוא קרא לזה.
הוא יצא ללימודים ואני נשארתי לבד בקיבוץ. לא היו לי כמעט חברים או חברות בקיבוץ. כל חברינו היו יותר חברים של הלל משלי. אחותו של הלל לא הזמינה אותי אל ביתם אפילו פעם אחת בכל השנתיים שהלל למד. רגשות המירמור והקיפוח התחילו לקנן בליבי. הלל היה עיוור לגמרי למה שקורה אצלי. הוא כל-כך התלהב מלימודיו, שהוא שכח מה קורה סביבו. הוא המריא לעולמות הרוח ושכח שמדי פעם צריך לנחות. לפני הלימודים הוא היה עובד הרבה בגינתנו, בונה דברים שונים בבית וסביבו, ועכשיו הוא איבד ענין בדברים אלו. אני דווקא מאד אהבתי את הפן הזה של הזוגיות שלנו, ועתה גם הוא אבד. לדאבוני, גם על זה לא דיברתי אתו. אני באתי ממשפחה שלא ידעו בה לדבר על בעיות. ידעו רק לריב.
דבר אחד יאמר לשבחו של הלל: הוא לא הזניח את הילדים. הוא יצא איתם לטיולים, שיחק איתם ועשה איתם המון דברים. הגישה שלנו לחינוך של הילדים הייתה די שונה. הלל דגל ביד רכה בחינוך ואני דגלתי ביד קשה (ואפילו במכות). גם על זה היו לנו לא מעט ויכוחים ועימותים.
חוץ מזה הוא היה מאד נאמן לי ולא פזל לנשים אחרות. דברים אלו הקשו עלי לקבל החלטה על פרידה, למרות שהתחלתי לחשוב על זה. עשינו לא מעט ניסיונות להציל את נישואינו. הלכנו ליועצת ועוד יועצת. אבל זה לא עזר, כי היו לנו גישות בסיסיות מאד שונות לחיים. זה היה דו-שיח של חרשים.
הפרק האחרון של נישואינו הגיע כ-6 שנים לאחר שאורי בננו השלישי נולד, משתי סיבות: אני עברתי אז ניתוח להסרת גידול מהמוח בבי"ח הדסה. הלל ישן לצידי שבוע ימים בביה"ח, אבל זה לא עזר לנו. כמו אצל הרבה אנשים שעוברים סוג כזה של ניתוחים, נוצר אצלי רצון עז לחיות את החיים מחדש. לממש את כל המאוויים המדוכאים, לחיות למען עצמי. התחלתי לחשוב ביתר שאת על פרידה.
האם הלל בגד בי? הלל שבינתיים נהייה למורה בתיכון, החליט שהוא חייב לעשות תואר באוניברסיטה. לא עמדתי בדרכו והוא החל ללמוד יומיים בשבוע באוניברסיטת חיפה. שם הוא התידד עם צעירה בת 26 שלמדה איתו באותה פקולטה. הידידות הזו הפכה לאהבה. אמנם הוא לא נגע בה לדבריו, ואני מאמינה לו (הוא לא יודע מה זה לשקר). ואז הוא עשה מעשה שגעוני, הוא הלך וסיפר לי על רגשותיו כלפי אותה נערה (שלא היה לו שום סיכוי להשיגה כי היא הייתה נשואה). די נדהמתי, אבל חשבתי שזה יעבור לו. אבל אחרי חודש הוא שוב סיפר לי שהוא אוהב אותה ושוב מיוזמתו. באותו רגע החלטתי שאנחנו צריכים להיפרד.
היינו באותו זמן בטיפול אצל יועץ חדש. הוא עודד אותנו להתגרש. דווקא הלל היה זה שהיסס. היועץ שיכנע אותו, שהיסוסיו דומים להיסוסי אותו אדם שהתרגל למעיל הישן והבלוי שלו, ולמרות שהוא רואה בחנויות הראווה מעילים חדשים, הוא לא מוכן להיפרד מהמעיל הישן כי הוא התרגל אליו. לי הוא אמר: "ברור לך שאת לא נפרדת מהלל בגלל ההתאהבות האפלטונית שלו. גם אני מתאהב כל שבוע במישהי ואני ואשתי צוחקים על זה. אתם פשוט הגעתם לסוף הדרך. אין לכם כבר מה לעשות ביחד".
חזרנו מקיבוצו של היועץ באוטו ביחד, והרגשנו מפוייסים ומאוחדים בהחלטתנו להיפרד. הפרידה עברה ללא חיכוכים בכלל, כי את הלל נושא הרכוש לא עניין בכלל. כל אחד מאתנו הקים משפחה חדשה, ואנו מתראים בשמחות המשפחתיות.
שלך סוזנה
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
חנה ואלקנה
חנה ואלקנה – שני אנשים אצילים (שמואל, א, א)כבר כתבתי בכמה מקומות כי את הזוג הזה אני מעריץ, והם מגלמים בעיני...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
סיפור מאלף. זורם ממש כמו זרימת החיים עצמם.
מעניין, לא מעט תפניות. עליות ונחיתות רכות, מרירות.
בריאות ושמחה, איתן ידידי. המשך כתיבה טובה ומהנה.
סיפור שאפשר ללמוד ממנו הרבה.סיפור שמשקף את הלכי הנפש של האשה בשקיפות נכונה ומעניינת.זהו באמת סדר העדיפויות של אשה.מה שחשוב לה שהגבר שלה יקדיש עצמו לה ולמשפחתה.פחות חשוב לה ההשכלה הגבוהה שלו.תשומת לב,אהבה,זה מה שחשוב לה.אצלו התפצלה תשומת הלב למשפחתו הקודמת,לחברתו הקודמת.היה לה די קשה.
הקרבן שהיא עושה למענו והוויתורים בסוף עולים לה ביוקר.יאלולא ויתרה לו ולא היתה מסכימה שילך ללמוד,לא היה מתאהב בההיא בחיפה והיה קרוב אליה ולילדים,משקיע עצמו בגינה סביב הבית,אבל היא תמיד"לא רצתה להפריע לו"וכך הוא הלך והתרחק ממנה יותר ויותר.מתחילה הקשר ביניהם נבע מרצונם להתחתן ואולי,מה שלא כתוב,מתשוקה גופנית שהתקררה עם הולדת הילדים..הם לא עשו דברים יחד.למשל שיחות אינטלקטואליות,תחביבים משותפים,חוץ מהשיתוף בגידול הילדים.מה שחשוב בזוגיות זה לעשות דברים יחד,להתעניין בדברים דומים,לשתף זה את זה.לצחוק יחד ואפילו לבכות יחד.הכותבת הזו היתה הרבה לבד.גם משפחתו לא פיצתה אותה על זה שבעלה נעדר.אני שמחה שכעת שניהם מצאו כל אחד מהם את הביחד הזה.
כמו שקורה, ישנן התפתחויות סביבתיות, חיצוניות, שאינן מתוכננות
מראש, המובילות לדרך חיים מסויימת, יש הקוראים לכך "גורל" (?!?!).
גם מצידה של סוזנה חשים ולומדים על אופיו של הלל :אדם רגיש,
ישר, אמיתי ונאמן (וגם מורגש בו עדיין ה"ילד של אמא").
יש תאור מהלך חיים , שחסרה בו תקשורת ממשית בין בני הזוג...
הלל צמא להתפתחות עצמית להתקדמות אינטלקטואלית, אשר מתאפשרת
גם עקב 'ויתוריה' של סוזנה וגם בעזרה שניתנת מהקיבוץ לצאת ללימודים..
בגלל אופיים וסבלנותם של בני הזוג, הלל וסוזנה--- היו הגירושין בהסכמה
והשניים נשארו ידידים גם אחר-כך .
אכן, החיים הם תהליך של שינויים, התנסויות ולימודים -מחדש של דברים.
כרגיל נהנית לקרוא את סיפוריך, תודה לך וכל טוב מעליזה.
במיוחד אני נהנה מהתגובות שלך עליזה. הן תמיד נבונות, מעצימות, מפרגנות. תמיד נעים לי לקרוא אותן. תודה לך.