תחילת פרק ב'
פרק ב' של הלל
"גירושים הם כמו רעידת אדמה", אמר לי הלל, "גם אם אתה מתגרש מרצון ובהסכמה. השאלה הראשונה שעמדה בפנינו הייתה מי עוזב את הבית. לעזוב בית שבו יש חדרים ללינת הילדים, ולעבור לדירה קטנה אי-שם בקיבוץ, בין חבר'ה צעירים, אינו עניין של מה בכך. אמנם אתה נשאר באותו קיבוץ או ישוב יחד עם הילדים, אבל יש פה יותר משמינית של טעם של עזיבת הילדים".
לפי תקנון הקיבוץ, סוזנה גרושתו הייתה צריכה להיות זאת שעוזבת את הבית, כי היא זו שיזמה את הגירושים, וכמו כן הוותק של הלל היה הרבה יותר גדול משלה, ובזכותו הם קיבלו שיכון וותיקים. גם הילדים ביקשו שהלל לא יעזוב את הבית.
אבל אז קרה דבר מפתיע: סוזנה באה אל הלל בבקשה שייתן לה לפנים משורת הדין להישאר בבית, כי היא חוששת שאם היא תעזוב את הבית הילדים ינתקו אתה את הקשר. רחמיו של הלל נכמרו עליה והוא הסכים להשאיר לה את הבית. לימים הוא יצטער על-כך כי היא המשיכה להיות אם המכה את ילדיה, וילדיהם באו אליו בטרוניות על צעדו זה.
הלל מספר לי שבסה"כ בשבועות הראשונים הרגיש הקלה, בגין ההחלטה להיפרד. הוא הרגיש חופש שלא הרגיש כבר שנים. הוא יצא להצגות לקונצרטים וגם קצת חיזר אחרי בנות במכללת "אורנים".
יום אחד הלל נזכר בנאווה אהובתו הנשכחת מנופש הרווקים בעכו, מלפני עשרים שנה. עשר שנים לפני-כן הם התכתבו תקופה קצרה. ממכתביה הוא ידע שהיא אינה מאושרת עם בעלה, בלשון המעטה. הוא ידע שיש לה עדיין רגש כלפיו, והחליט להתקשר אליה.
כיצד נאווה רואה את מה שקרה ביניהם מנקודה זו ואילך:
"חלפו עשרים שנה תמימות, שבהן פה ושם החלפנו מכתבים בינינו. שנינו התחתנו עם אנשים שממש לא התאימו לנו, ושהיו ההיפך הגמור מאתנו. היינו די אומללים בנישואים הראשונים שלנו. כל שנה הייתי בודקת בספר הטלפונים החדש של הקיבוצים, לראות האם הלל עוד נשוי. ידעתי שיום אחד הוא יתגרש.
הייתי נשואה, ממש לא באושר, כשהגיע הטלפון מהלל: "אני גרוש כבר חודשיים, מה איתך?" קבענו להיפגש בכיכר העיר ליד קיבוצו של הלל. כשהוא הופיע לפני בחולצה שחורה כמעט התעלפתי. הלל כמעט לא השתנה מבחינה חיצונית, והקשר בינינו התלקח כלהבה בשדה קוצים.
כעבור כמה שבועות הלל אמר לי שהוא רוצה שאני אתגרש. ליבי פירפר, היססתי, ואמרתי לו: "אולי רק נהיה חברים?" הלל אמר לי: "אני אוהב אותך, ואני לא אסבול שותף. זה פוגע בכבודי". קצת הרגיזה אותי האסרטיביות החדשה שלו, ולרגע התגעגעתי להלל הביישן וההססן. אבל השכל אמר לי: "זה או עכשיו, או לעולם לא". השבתי לו כי אני מסכימה. התגרשתי. זה לא היה קל. בעלי הופתע מאד, הילדים הופתעו, לפרק בית זה לא קל. היה קשה, אבל הייתי חייבת להציל את חיי. הלל עודד אותי בציטטה מחז"ל (הוא מורה למחשבת ישראל): "לפיכך נברא האדם יחידי... להגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד כולן דומות זה לזה והקב"ה טובע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד דומה לחבירו ולפיכך צריך כל אחד לומר בשבילי נברא העולם".
המשפט האחרון הזה התחיל להדהד בראשי. אמרתי לעצמי שהלל קלע לבעיה שלי. אני כבר שנים ארוכות חיה בשביל הילדים, בשביל בעלי החולה, בשביל אמי החולה. הגיע הזמן לחיות למען עצמי. העולם נברא גם בשבילי.
התחלתי את פרק ב' בחיי לצידו של הלל, ועתה חיי מאושרים לאין ערוך מפרק א'. לא נעים להיות מליצית, אבל אני מרגישה שהלל הוא הנשמה התאומה שלי, וגם אם לפעמים אנו רבים על שטויות, כל אחד מאתנו מבין את השני עד לעימקי נשמתו. כל אחד מאתנו תומך ומפרגן לשני. אין סודות בינינו. יש אמון ונאמנות מלאים. יש לנו הרבה תחומי ענין משותפים – בקיצור אחרי 20 שנה של פרק ב', אני מאמינה שאנחנו זיווג מהשמיים."
"גירושים הם כמו רעידת אדמה", אמר לי הלל, "גם אם אתה מתגרש מרצון ובהסכמה. השאלה הראשונה שעמדה בפנינו הייתה מי עוזב את הבית. לעזוב בית שבו יש חדרים ללינת הילדים, ולעבור לדירה קטנה אי-שם בקיבוץ, בין חבר'ה צעירים, אינו עניין של מה בכך. אמנם אתה נשאר באותו קיבוץ או ישוב יחד עם הילדים, אבל יש פה יותר משמינית של טעם של עזיבת הילדים".
לפי תקנון הקיבוץ, סוזנה גרושתו הייתה צריכה להיות זאת שעוזבת את הבית, כי היא זו שיזמה את הגירושים, וכמו כן הוותק של הלל היה הרבה יותר גדול משלה, ובזכותו הם קיבלו שיכון וותיקים. גם הילדים ביקשו שהלל לא יעזוב את הבית.
אבל אז קרה דבר מפתיע: סוזנה באה אל הלל בבקשה שייתן לה לפנים משורת הדין להישאר בבית, כי היא חוששת שאם היא תעזוב את הבית הילדים ינתקו אתה את הקשר. רחמיו של הלל נכמרו עליה והוא הסכים להשאיר לה את הבית. לימים הוא יצטער על-כך כי היא המשיכה להיות אם המכה את ילדיה, וילדיהם באו אליו בטרוניות על צעדו זה.
הלל מספר לי שבסה"כ בשבועות הראשונים הרגיש הקלה, בגין ההחלטה להיפרד. הוא הרגיש חופש שלא הרגיש כבר שנים. הוא יצא להצגות לקונצרטים וגם קצת חיזר אחרי בנות במכללת "אורנים".
יום אחד הלל נזכר בנאווה אהובתו הנשכחת מנופש הרווקים בעכו, מלפני עשרים שנה. עשר שנים לפני-כן הם התכתבו תקופה קצרה. ממכתביה הוא ידע שהיא אינה מאושרת עם בעלה, בלשון המעטה. הוא ידע שיש לה עדיין רגש כלפיו, והחליט להתקשר אליה.
כיצד נאווה רואה את מה שקרה ביניהם מנקודה זו ואילך:
"חלפו עשרים שנה תמימות, שבהן פה ושם החלפנו מכתבים בינינו. שנינו התחתנו עם אנשים שממש לא התאימו לנו, ושהיו ההיפך הגמור מאתנו. היינו די אומללים בנישואים הראשונים שלנו. כל שנה הייתי בודקת בספר הטלפונים החדש של הקיבוצים, לראות האם הלל עוד נשוי. ידעתי שיום אחד הוא יתגרש.
הייתי נשואה, ממש לא באושר, כשהגיע הטלפון מהלל: "אני גרוש כבר חודשיים, מה איתך?" קבענו להיפגש בכיכר העיר ליד קיבוצו של הלל. כשהוא הופיע לפני בחולצה שחורה כמעט התעלפתי. הלל כמעט לא השתנה מבחינה חיצונית, והקשר בינינו התלקח כלהבה בשדה קוצים.
כעבור כמה שבועות הלל אמר לי שהוא רוצה שאני אתגרש. ליבי פירפר, היססתי, ואמרתי לו: "אולי רק נהיה חברים?" הלל אמר לי: "אני אוהב אותך, ואני לא אסבול שותף. זה פוגע בכבודי". קצת הרגיזה אותי האסרטיביות החדשה שלו, ולרגע התגעגעתי להלל הביישן וההססן. אבל השכל אמר לי: "זה או עכשיו, או לעולם לא". השבתי לו כי אני מסכימה. התגרשתי. זה לא היה קל. בעלי הופתע מאד, הילדים הופתעו, לפרק בית זה לא קל. היה קשה, אבל הייתי חייבת להציל את חיי. הלל עודד אותי בציטטה מחז"ל (הוא מורה למחשבת ישראל): "לפיכך נברא האדם יחידי... להגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד כולן דומות זה לזה והקב"ה טובע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד דומה לחבירו ולפיכך צריך כל אחד לומר בשבילי נברא העולם".
המשפט האחרון הזה התחיל להדהד בראשי. אמרתי לעצמי שהלל קלע לבעיה שלי. אני כבר שנים ארוכות חיה בשביל הילדים, בשביל בעלי החולה, בשביל אמי החולה. הגיע הזמן לחיות למען עצמי. העולם נברא גם בשבילי.
התחלתי את פרק ב' בחיי לצידו של הלל, ועתה חיי מאושרים לאין ערוך מפרק א'. לא נעים להיות מליצית, אבל אני מרגישה שהלל הוא הנשמה התאומה שלי, וגם אם לפעמים אנו רבים על שטויות, כל אחד מאתנו מבין את השני עד לעימקי נשמתו. כל אחד מאתנו תומך ומפרגן לשני. אין סודות בינינו. יש אמון ונאמנות מלאים. יש לנו הרבה תחומי ענין משותפים – בקיצור אחרי 20 שנה של פרק ב', אני מאמינה שאנחנו זיווג מהשמיים."
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
חנה ואלקנה
חנה ואלקנה – שני אנשים אצילים (שמואל, א, א)כבר כתבתי בכמה מקומות כי את הזוג הזה אני מעריץ, והם מגלמים בעיני...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
שוב חזרנו אל הלל.....
אומרים ש"לכל סיר יש מכסה"..... אבל קורה שעובר זמן, וקורים דברים
והחיים ממשיכים ועוברים.... עד שמוצאים את המתאים...
כל התגברות על תקלות שבדרך, מגבירה ועוזרת בהחלטות ובהחלטיות..
ואיך אומר הפתגם: "הסוף טוב= הכל טוב.!!
אבל , הילדים הם הנושאים בסבל ולא פעם, גם ברגשות אשם...כשהוריהם
מתגרשים..
יום טוב ושבוע טוב מעליזה.