49 שנה למלחמת ששת הימים
איזהו גיבור?
עברו 49 שנים מאז שהלל יצא למלחמת ששת הימים. שאלתי אותו מה המלחמה הזו עשתה לו?
לדעתו הוא שילם מחיר כבד במלחמה הזו. אמנם הוא לא נפצע, אבל הוא חזר עם הלם קרב. הוא לא ידע שהוא הלום קרב, אבל זמן מה אחרי המלחמה הוא החל להיות רגיש לרעשים, הוא החל להרגיש כאבים בכל חלקי גופו, הוא נחלש ולא יכל להמשיך בעבודתו בחקלאות. המצב הזה נמשך כ- 9 חודשים, ובייש אותו בפני חבריו ובפני הקיבוץ. קשה לו להגיד את זה, אבל היום הוא חושב שזו הייתה תגובה גופנית לאי הרצון שלו הבלתי מודע בחלקו שלו, לא לצאת לעוד מלחמות.
הוא היה בטוח שיש לו מחלה בעמוד השדרה, והיה אפילו רופא שחשב כך. לבסוף הרופאים הגיעו למסקנה שהוא לגמרי בריא, והוא החלים וחזר לעבודה בחקלאות. אבל התקופה הזו גרמה לו להתנתק מבני גילו בקיבוץ ובצבא, והוא כבר לא הרגיש אחד מהחבר'ה.
ביקשתי ממנו שיספר לי על עצמו במלחמת ששת הימים לרגל תאריך פרוץ המלחמה (ה-6 ביוני) והוא נענה לי:
" שנים רבות לאחר מלחמת ששת הימים עדיין העסיקו שאלות שהיו קשורות לאותה מלחמה, האם התנהגתי בגבורה במלחמה הזו? ואם עברו עלי פחדים קשים במלחמה זה אומר ש"נכשלתי"? ומה זאת גבורה האם זאת התנהגות, או אולי תחושה פנימית של נכונות להקריב את עצמך?
אנחנו הקיבוצניקים מהמחזור שלי כמובן שרצינו להיות גיבורים. המיתוס המכונן שלנו היו מילותיו של טרומפלדור: "טוב למות בעד ארצנו". ובכל זאת כשיצאנו למלחמת ששת הימים היינו רק בני 21, ורצינו מאד לחיות. רק השתחררנו משרות הסדיר וכבר גוייסנו למלחמה.
הגעתי ליחידה, סיירת שריון מסויימת, שלא הכרתי בה איש, פרט לשלושה חבר'ה מהיחידה הסדירה שלי. כולם נראו לי מבוגרים כאלה, בעלי ניסיון, בעלי משפחות, חלקם היו לוחמים כבר במבצע קדש, 11 שנה לפני כן. הייתי די מרוחק מהם.
אחרי שלושה שבועות של המתנה פרצה המלחמה. עלינו לרכבים ונסענו מזרחה. איש לא הסביר לנו לאן. ירדנו לואדי ערה וטיפסנו בחלקו המזרחי. חצינו את ערערה לכיוון מזרח. הכפר היה שומם. הערבים הסתגרו בפחד בבתיהם. הגענו לגבול עם ירדן. כאן חיכה לנו מטר פצצות מרגמה, שנחת בדיוק על הדרך שבה נסענו. הטור של הסיירת שכלל 2 טנקים, כמה ג'יפים ושני זחלמים נעצר. המפקד שלנו קפא ולא נתן כל פקודה. בצעקות רמות שכנענו אותו שיתן לנו לרדת מהזחל"ם ולהתפזר מסביב. לבסוף הוא הסכים. לידי נחתה פצצה.
עלינו שוב על הרכבים והמשכנו לנסוע. כל אותה עת המרגמות של הירדנים מטווחות על הדרך, ומנסות לפגוע בנו. לפגז המרגמה הטס באויר מין יללה כזאת שאתה יכול ללוות כביכול את מעופו. עד שהוא מתפוצץ, הנשמה יוצאת לך מרוב פחד. הרמתי את ראשי בין יללה אחת לשנייה, וראיתי שהאנשים בזחל"ם שוכבים זה על זה משותקים מפחד. חשבתי לעצמי – כך נראים גיבורים?.
ירד הלילה, והגענו לכפר יעבד שבגדה. שם התחפרה פלוגה של ליגיונרים ולא התכוונה לוותר, למרות שמולה עמד כוח עדיף בהרבה. הסיירת התמקמה בצד הדרך ונתנה לכוחות הלוחמים לפרוץ קדימה. הכדורים שרקו מעל הזחל"ם שלנו ואף פגעו בו. מפקדנו הפעם גילה אומץ, והתעקש לעמוד זקוף בזחל"ם. ניסינו לשכנע אותו לשבת והוא בשלו: "מפקד צריך לראות מה קורה מסביב". אני ראיתי שאותו אדם שגילה חוסר אונים לפני שעתיים, יכול להיות כעבור כמה שעות גיבור.
התחילו להגיע פצועים ראשונים, אנחנו ישבנו ליד תחנת איסוף הפצועים. הגיע מפקד טנק פצוע קל. מפקדנו אמר לנו: "אף פעם לא ראיתי אדם כה מאושר שהוא נפצע" כלומר שהוא "יצא מהמשחק". זה די הפתיע אותי שיש גם מפקדים כאלו. התחילו להגיע פצועים שעלו על שדה מוקשים, שאף אחד לא ידע שהוא פרוש למרגלות המוצב הירדני. זכורני איך הרופא מאיר על פניו של אחד הפצועים ואומר: "זהו, אין מה לעשות". זה היה המת הראשון שראיתי בחיי. הזדעזעתי.
הפלוגה הירדנית הרגלית הצליחה לעצור לילה שלם גדוד משוריין ישראלי, למרגלות המוצב שלהם. גם זה לא התאים למושגים שלי על "האויב". זה מראה על גבורה לא קטנה מצידם של הירדנים. זחל"ם ישראלי התהפך על פאתי המוצב, וכל אנשיו נלכדו בתוכו. בבוקר ראינו שאנשי הזחל"ם חפרו בציפורניהם מתחת לדלת הזחל"ם והצליחו להחלץ משם. סיפרו לנו שהיו שם הרוגים ופצועים.
בבוקר התברר שטנקים שלנו נפלו בצד הדרך וננטשו ע"י הצוותים שלהם. ולמחרת חיפשו מתנדבים שיכנסו לטנקים ויוציאו משם את המפות, את המקלעים והמשקפות. התנדבתי, ועם עוד חמישה אנשים נכנסנו לטנקים. לא ידעתי אם הירדנים נמצאים 20 מ' או 50 מ' ממני. למרות זאת ירדה עלי שלווה מדהימה, מין נכונות להקריב את הכל. לאחר מכן קיבלנו פקודה לסרוק את הכפר, תוך כדי נסיעה, כשאנו עומדים זקופים ברכב, חשופים ממותנינו ומעלה. שוב צפיתי בעצמי כאילו מהצד וראיתי שאני שלו לגמרי, ושוב זה היה קשור במין החלטה שאני נותן את עצמי עד הסוף. למרבה האירוניה התברר שהלגיונרים בכלל ברחו לכיוון ממלכת ירדן מיד בבוקר.
בלילה שלאחר מכן, נפלו עלי פחדים. הבנתי והפנמתי שבמלחמה יש הרוגים. למרות שאני קיבוצניק חילוני, נדרתי לאלוהים נדרים אם יוציא אותי בשלום מהמלחמה הזו. למשל נדרתי שאני לא נוגע בשלל, משרוך ועד נעל. הסברתי לאלוהים שאני לא מוכן למות בתול, כי זה ממש לא פייר.
למחרת חצינו שדה תבואה שבו הסתתרה כיתת חיילים ירדנים שרכבם נתקע. הם ירו על הג'יפ המוביל שלנו, והרגו שני סיירים. קיבלנו פקודה לרדת מהזחל"ם ולעשות "סריקה". נפל עלי פחד נורא, כי הלכנו בתוך שדה קמה גבוהה. כל שנייה חיכיתי להרגיש את כדור המוות. פתאום ראינו את שבעת הלגיונרים שוכבים מתים מתבוססים בדם על האדמה שלפנינו. זה היה מראה מזעזע. הסתבר שאנשי הג'יפ השני חיסלו את כל כיתת הלגיונרים עם המקלע של הג'יפ.
המשכנו להתקדם לעבר נהר הירדן, לפני כל הכוחות, כי היינו סיירת, כשאין לנו מושג איפה נמצאים הכוחות הירדנים. כל הזמן הסתכלנו על תוואי השרשרות של הטנקים הירדנים, ולא היה ברור לאיזה כיוון הם נסוגו. פתאום אנו רואים במרחק של 30 מטר מאתנו, כפרי זקן יושב בשדה. התסריט של נפילת הל"ה התחיל לרוץ במוחנו. התחיל ויכוח בינינו מה לעשות אתו. הרוב היה בעד לחסל אותו. בחור שהיה מבוגרי קרב המיתלה של "מבצע קדש" התחיל להתקדם אליו עם עוזי דרוך, ולבסוף ירה בו. לפתע הופיע ג'יפ מהסיירת שלנו ועליו כמה מותיקי הסיירת, קיבוצניקים מהשומר הצעיר, והם עצרו את אותו בחור, ואמרו לנו: "השתגעתם? הרי אפשר היה להעלות אותו על הזחל"ם! כולכם תועמדו למשפט!". פתאום נוכחתי כמה פעלנו מתוך פחד, ולא מתוך שיקול דעת. כמובן שאחרי המלחמה לא היה שום בירור או משפט.
מצד אחד, לאחר הרבה שנים, הבנתי שהחשבונאות הזו שעשיתי עם עצמי ועם האחרים, היא יותר מדי שיפוטית וילדותית. אין אדם עשוי ללא חת, וגם לפחד זה אנושי. מצד שני צברתי במלחמה הזו כל-כך הרבה חוויות קשות, קשות לי כקיבוצניק שגדל על ערך "טוהר הנשק", שאינני מתפלא שקיבלתי הלם קרב."
עברו 49 שנים מאז שהלל יצא למלחמת ששת הימים. שאלתי אותו מה המלחמה הזו עשתה לו?
לדעתו הוא שילם מחיר כבד במלחמה הזו. אמנם הוא לא נפצע, אבל הוא חזר עם הלם קרב. הוא לא ידע שהוא הלום קרב, אבל זמן מה אחרי המלחמה הוא החל להיות רגיש לרעשים, הוא החל להרגיש כאבים בכל חלקי גופו, הוא נחלש ולא יכל להמשיך בעבודתו בחקלאות. המצב הזה נמשך כ- 9 חודשים, ובייש אותו בפני חבריו ובפני הקיבוץ. קשה לו להגיד את זה, אבל היום הוא חושב שזו הייתה תגובה גופנית לאי הרצון שלו הבלתי מודע בחלקו שלו, לא לצאת לעוד מלחמות.
הוא היה בטוח שיש לו מחלה בעמוד השדרה, והיה אפילו רופא שחשב כך. לבסוף הרופאים הגיעו למסקנה שהוא לגמרי בריא, והוא החלים וחזר לעבודה בחקלאות. אבל התקופה הזו גרמה לו להתנתק מבני גילו בקיבוץ ובצבא, והוא כבר לא הרגיש אחד מהחבר'ה.
ביקשתי ממנו שיספר לי על עצמו במלחמת ששת הימים לרגל תאריך פרוץ המלחמה (ה-6 ביוני) והוא נענה לי:
" שנים רבות לאחר מלחמת ששת הימים עדיין העסיקו שאלות שהיו קשורות לאותה מלחמה, האם התנהגתי בגבורה במלחמה הזו? ואם עברו עלי פחדים קשים במלחמה זה אומר ש"נכשלתי"? ומה זאת גבורה האם זאת התנהגות, או אולי תחושה פנימית של נכונות להקריב את עצמך?
אנחנו הקיבוצניקים מהמחזור שלי כמובן שרצינו להיות גיבורים. המיתוס המכונן שלנו היו מילותיו של טרומפלדור: "טוב למות בעד ארצנו". ובכל זאת כשיצאנו למלחמת ששת הימים היינו רק בני 21, ורצינו מאד לחיות. רק השתחררנו משרות הסדיר וכבר גוייסנו למלחמה.
הגעתי ליחידה, סיירת שריון מסויימת, שלא הכרתי בה איש, פרט לשלושה חבר'ה מהיחידה הסדירה שלי. כולם נראו לי מבוגרים כאלה, בעלי ניסיון, בעלי משפחות, חלקם היו לוחמים כבר במבצע קדש, 11 שנה לפני כן. הייתי די מרוחק מהם.
אחרי שלושה שבועות של המתנה פרצה המלחמה. עלינו לרכבים ונסענו מזרחה. איש לא הסביר לנו לאן. ירדנו לואדי ערה וטיפסנו בחלקו המזרחי. חצינו את ערערה לכיוון מזרח. הכפר היה שומם. הערבים הסתגרו בפחד בבתיהם. הגענו לגבול עם ירדן. כאן חיכה לנו מטר פצצות מרגמה, שנחת בדיוק על הדרך שבה נסענו. הטור של הסיירת שכלל 2 טנקים, כמה ג'יפים ושני זחלמים נעצר. המפקד שלנו קפא ולא נתן כל פקודה. בצעקות רמות שכנענו אותו שיתן לנו לרדת מהזחל"ם ולהתפזר מסביב. לבסוף הוא הסכים. לידי נחתה פצצה.
עלינו שוב על הרכבים והמשכנו לנסוע. כל אותה עת המרגמות של הירדנים מטווחות על הדרך, ומנסות לפגוע בנו. לפגז המרגמה הטס באויר מין יללה כזאת שאתה יכול ללוות כביכול את מעופו. עד שהוא מתפוצץ, הנשמה יוצאת לך מרוב פחד. הרמתי את ראשי בין יללה אחת לשנייה, וראיתי שהאנשים בזחל"ם שוכבים זה על זה משותקים מפחד. חשבתי לעצמי – כך נראים גיבורים?.
ירד הלילה, והגענו לכפר יעבד שבגדה. שם התחפרה פלוגה של ליגיונרים ולא התכוונה לוותר, למרות שמולה עמד כוח עדיף בהרבה. הסיירת התמקמה בצד הדרך ונתנה לכוחות הלוחמים לפרוץ קדימה. הכדורים שרקו מעל הזחל"ם שלנו ואף פגעו בו. מפקדנו הפעם גילה אומץ, והתעקש לעמוד זקוף בזחל"ם. ניסינו לשכנע אותו לשבת והוא בשלו: "מפקד צריך לראות מה קורה מסביב". אני ראיתי שאותו אדם שגילה חוסר אונים לפני שעתיים, יכול להיות כעבור כמה שעות גיבור.
התחילו להגיע פצועים ראשונים, אנחנו ישבנו ליד תחנת איסוף הפצועים. הגיע מפקד טנק פצוע קל. מפקדנו אמר לנו: "אף פעם לא ראיתי אדם כה מאושר שהוא נפצע" כלומר שהוא "יצא מהמשחק". זה די הפתיע אותי שיש גם מפקדים כאלו. התחילו להגיע פצועים שעלו על שדה מוקשים, שאף אחד לא ידע שהוא פרוש למרגלות המוצב הירדני. זכורני איך הרופא מאיר על פניו של אחד הפצועים ואומר: "זהו, אין מה לעשות". זה היה המת הראשון שראיתי בחיי. הזדעזעתי.
הפלוגה הירדנית הרגלית הצליחה לעצור לילה שלם גדוד משוריין ישראלי, למרגלות המוצב שלהם. גם זה לא התאים למושגים שלי על "האויב". זה מראה על גבורה לא קטנה מצידם של הירדנים. זחל"ם ישראלי התהפך על פאתי המוצב, וכל אנשיו נלכדו בתוכו. בבוקר ראינו שאנשי הזחל"ם חפרו בציפורניהם מתחת לדלת הזחל"ם והצליחו להחלץ משם. סיפרו לנו שהיו שם הרוגים ופצועים.
בבוקר התברר שטנקים שלנו נפלו בצד הדרך וננטשו ע"י הצוותים שלהם. ולמחרת חיפשו מתנדבים שיכנסו לטנקים ויוציאו משם את המפות, את המקלעים והמשקפות. התנדבתי, ועם עוד חמישה אנשים נכנסנו לטנקים. לא ידעתי אם הירדנים נמצאים 20 מ' או 50 מ' ממני. למרות זאת ירדה עלי שלווה מדהימה, מין נכונות להקריב את הכל. לאחר מכן קיבלנו פקודה לסרוק את הכפר, תוך כדי נסיעה, כשאנו עומדים זקופים ברכב, חשופים ממותנינו ומעלה. שוב צפיתי בעצמי כאילו מהצד וראיתי שאני שלו לגמרי, ושוב זה היה קשור במין החלטה שאני נותן את עצמי עד הסוף. למרבה האירוניה התברר שהלגיונרים בכלל ברחו לכיוון ממלכת ירדן מיד בבוקר.
בלילה שלאחר מכן, נפלו עלי פחדים. הבנתי והפנמתי שבמלחמה יש הרוגים. למרות שאני קיבוצניק חילוני, נדרתי לאלוהים נדרים אם יוציא אותי בשלום מהמלחמה הזו. למשל נדרתי שאני לא נוגע בשלל, משרוך ועד נעל. הסברתי לאלוהים שאני לא מוכן למות בתול, כי זה ממש לא פייר.
למחרת חצינו שדה תבואה שבו הסתתרה כיתת חיילים ירדנים שרכבם נתקע. הם ירו על הג'יפ המוביל שלנו, והרגו שני סיירים. קיבלנו פקודה לרדת מהזחל"ם ולעשות "סריקה". נפל עלי פחד נורא, כי הלכנו בתוך שדה קמה גבוהה. כל שנייה חיכיתי להרגיש את כדור המוות. פתאום ראינו את שבעת הלגיונרים שוכבים מתים מתבוססים בדם על האדמה שלפנינו. זה היה מראה מזעזע. הסתבר שאנשי הג'יפ השני חיסלו את כל כיתת הלגיונרים עם המקלע של הג'יפ.
המשכנו להתקדם לעבר נהר הירדן, לפני כל הכוחות, כי היינו סיירת, כשאין לנו מושג איפה נמצאים הכוחות הירדנים. כל הזמן הסתכלנו על תוואי השרשרות של הטנקים הירדנים, ולא היה ברור לאיזה כיוון הם נסוגו. פתאום אנו רואים במרחק של 30 מטר מאתנו, כפרי זקן יושב בשדה. התסריט של נפילת הל"ה התחיל לרוץ במוחנו. התחיל ויכוח בינינו מה לעשות אתו. הרוב היה בעד לחסל אותו. בחור שהיה מבוגרי קרב המיתלה של "מבצע קדש" התחיל להתקדם אליו עם עוזי דרוך, ולבסוף ירה בו. לפתע הופיע ג'יפ מהסיירת שלנו ועליו כמה מותיקי הסיירת, קיבוצניקים מהשומר הצעיר, והם עצרו את אותו בחור, ואמרו לנו: "השתגעתם? הרי אפשר היה להעלות אותו על הזחל"ם! כולכם תועמדו למשפט!". פתאום נוכחתי כמה פעלנו מתוך פחד, ולא מתוך שיקול דעת. כמובן שאחרי המלחמה לא היה שום בירור או משפט.
מצד אחד, לאחר הרבה שנים, הבנתי שהחשבונאות הזו שעשיתי עם עצמי ועם האחרים, היא יותר מדי שיפוטית וילדותית. אין אדם עשוי ללא חת, וגם לפחד זה אנושי. מצד שני צברתי במלחמה הזו כל-כך הרבה חוויות קשות, קשות לי כקיבוצניק שגדל על ערך "טוהר הנשק", שאינני מתפלא שקיבלתי הלם קרב."
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
חנה ואלקנה
חנה ואלקנה – שני אנשים אצילים (שמואל, א, א)כבר כתבתי בכמה מקומות כי את הזוג הזה אני מעריץ, והם מגלמים בעיני...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
כל חייל (ובפרט צעיר) העובר קרבות מלחמה--------חוזר הלום קרב,
בכל אחד מקוננות טראומות מהדברים שעבר, שראה ושחווה.,אלא שכל
אדם בנוי אחרת מבחינת רגשות, תגובות , דאגות , פחדים ודרכי התגברות
במצבים שונים: ההלם נמצא בכל אחד מהם, אלא שהתגובה של כל פרט
היא שונה, ואנו אף מכירים תגובות פסיכוסומטיות וגופניות .
אתה צודק באומרך שהפחד הוא אנושי, ולדעתי ערך "טוהר הנשק" הוא
פרי של חינוך, כמו הערכים של הגנת המולדת והבטחת חיי האזרחים.
הלל מתאר את הקרבות בהם השתתף ושיתף אותנו בהרגשותיו
ובמחשבותיו השונות באותם ארועי המלחמה ...ואולי שיחה כזו יכולה להרגיע מעט...
עליזה.
.
שבועיים לפני פרוץ המלחמה, עם קבלת צוו 8, הגעתי מאוחר בערב לבסיס, (אז לא היה לי רכב), ישר לימ"ח. (יחידת מחסני חרום בבסיס), להצטיידות.
במהלך השבועיים התאמנו. מפקד הפלוגה הוציא יום, יום, חיילים לחופשה בת 24 שעות. (ודאי זו הייתה הוראה מלמעלה).
יום ראשון בשבוע, הגיע תורי לצאת, לחופשה, הביתה, ואז בוטלו החופשות.
אותו בוקר כינסו אותנו למסדר, עם מפקד החטיבה, ובפעם הראשונה, הוא הודיע לחיילים שעומדת לפרוץ מלחמה, וזאת הסיבה לגיוס החטיבה, לפני שבועיים.
אותו הרגע התברר לי, עד כמה גדולה החרדה שלי לשלום אשתי ושני ילדי הקטנים. לאמי ושני אחיי, אז. כאב לי שבוטלה חופשתי הקצרה ולא אוכל להפרד מהם. דאגתי היחידה הייתה להגן על משפחתי, ועל המדינה. חרדתי, אם חלילה נובס על ידי האוייב, המצרי העצום, יחד עם הצבא הסורי והירדני, שהתכוננו לצאת למלחמה להשמדתה של המדינה. החטיבה שלנו השתתפה בכיבוש רמת הגולן, (במלחמת יום הכיפורים, לחמנו וכבשנו שוב את רמת הגולן שנפלה לידי הצבא הסורי).
שלושה חודשים אחרי המלחמה, חזרתי בטרמפים ב2 לפנות בוקר, הביתה. שמח לראות את יקיריי הדואגים, בריאים ושלמים, ומכת המנע, של צה"ל, ודאי הצילה אז, את המדינה מכלייה.
השישי ביוני זכור לנו כתאריך שבו פרצה מלחמת ששת הימים ולא רק . התארך 6 ביוני מזכיר לנו את מה שכונה היום הארוך ביותר שבו פלשו בנות הברית לנורמנדיה במלחמת העולם השניה. מלחמה עקובה מדם שבה איבדו בנות הברית 100000 חיילים.
אני מכיר את התחושה שהזכרת. . הלם מההפצצות והמטוסים שעטים עליך ואתה מחפש חור להתחפר בתוכו והוא אינו. הלם כאשר אתה רואה את מה שעשו המטוסים ושיירות ההרוגים והפצועים קטועי האברים חולפים על פניך כשהם זרוקים על מכסי המנועים בדרכם לתאגד. . וקשה לך להגדיר אם זו תחושת הפחד או הכאב על המראות הקשים. וזה חוזר בוקר וערב והמטוסים צוללים ויורקים אש . כמה הלומי קרב יוצאים מהמערכה הזו? קשה להעריך מאחר והלומי הקרב הם אלו שפנו לטיפול ואובחנו כהלומי קרב. ומה עם האלפים או יותר נכון עשרות אלפי הלוחמים שהיו תחת אש.? עד היום קשה לי לתרגם ארוע שחרוט במוחי. . אחריהפצצות וצליפת מטוסים ושיירות ההרוגים הרגשנו מן תחושת כאב על האובדן. למחרת בבוקר בעודי עומד בשקט המידברי חלף מעל ראשי טיל שכמעט ערף את ראשי ונחת על הזחלם שהנה כחמישה מטרים ממני והרג את הנער ששכב שם ,נער שערב לפני כן יצאנו יחד למשימה לכיוון התעלה. . הייתי היחדי בסביבה שראה את הנער מת. כעבור דקות הגיע רופא וחובש בדק כיסה את הגופה והלך. . . לאחר מכן תהיתי מדוע הייתי שקט ורגוע במשך כל הארוע . שום תחושת פחד או כאב. . . יש ויאמרו כי היה זה הלם קרב. . האומנם? אם כן רבים מאיתנו הלומי קרב.
לעליזה, כרגיל נהניתי מחוכמתך...
לנדב, לא התייחסת למה שכתבתי, ולמרבה הפלא לא סיפרת שום דבר על המלחמה שעברת, על חוויות שחווית בקרבות...למה?
לגרשון, כתבת יפה, דברים שיוצאים מן הלב. אגב במלחמת ששת הימים עוד לא הכירו את המושג הזה "הלם קרב" וגם לא את הטיפול בו.
הקרב על אום כתף ודאי שמעת.
2 לילות רצופים ללא שינה, הלילה הראשון. שכבנו על מסלול ההמראה, מחכים להטסה, ליעד. לילה השני הפך לאור יום תחת ההפגזות של המצרים.
הפאניקה המטורפת למצוא מסתור, מחסה מהכדורי המקכ"ם 05 שלהם ששרקו מעלנו. באותו שבוע קרבות הוקפצנו לגזרה הצפונית.
יום שבת, שעה 12 בצהרים - נקודת ההערכות. מטע הבננות קיבוץ האון, הגדוד, שלנו, החלנו לטפס על ארבע לעבר הרמה הסורית. רמת הגולן. תחת הפגזה של מטוסנו לריכוך היעד. הסורים יכלו לחסל אותנו באבנים בלבד בזמן שהיינו חשופים בשעות שטיפסנו בהר.
היה לנו מזל, הצבא הסורי התקפל ונטש את העמדות בעת שהגענו מותשים לפיסגה.
כן, יש לי חלק זעום בכיבוש (פעמיים) רמת הגולן
זה הסיפור שלי. במלחמת ששת הימים. איתן. כל אחד על פי אישיותו ותחושותיו בזמן הקרב. אתה התרכזת בעיקר בשיפוט עצמי, ושיפוט התנהגותם של חברך. אני ספרתי על פחדי לגורל משפחתי. ופחות מה שקורה איתי.
חבל שלא מצאת לנכון להתייחס להרגשתו הנוראה של חייל המודיעים לו על יציאתו למלחמה ונמנע ממנו להפרד ממשפחתו.