אתגר סיפור ילדות:איך נתברר לי שאיני גיבורה.

הוא היה מבוגר מאיתנו, כבן 13-14. מגודל גוף, ובתנועותיו ובפניו איזו גסות פנימית, אלימות כבושה. המשחק החביב עליו היה הרכבה של מיני צינורות מתכת לצורות שונות - בעיקר מגדלים.
היה זה אחר צהריים חביב. בשכונתנו הצעירה עדיין לא היו כבישים, לא מדרכות. פרחי בר פרחו ליד הבית, זיקיות , פרפרים, חיפושיות משה רבנו ואפילו קיפודים הזדמנו מדי פעם לשיחים.
עמדתי ליד פס עשב, ליד עץ, בשולי הדרך הלבנה שחצתה את גושי הבתים בני הקומה. עקבתי לי בהנאה אחרי זיקית גדולה במיוחד, ירוקה כהה, שזחלה לה על הדרך אל העשבים שבשוליים.
מעברה השני של הדרך הפציע לפתע ה ו א ..  בגופו המגודל, בפניו הקשים. גם הוא הבחין בזיקית. מעבר מזה הבחנתי  א נ י  בארשת האכזרית שעלתה בפניו. הוא הרים לבנה.
ידעתי שעליי לשלוח רגל, להעמידה לפני הזיקית , מול הביריון שבעבר השני. ופתאום ידעתי שאם אעשה זאת, הלבנה שלו לא תתמהמה, ותנחת על רגלי.
הרגשתי את קרביי, את לבי, מתכווצים. לא זזתי.
מיקדתי מבטי בזיקית הזו, הגדולה, הירוקה. התפללתי אליה: מהרי! מהרי והגיעי אל העשב! מהרי!
הזיקית לא ידעה את הסכנה המצפה לה. ובכלל, האם זיקית יכולה למהר?
והביריון הרים את זרועו העבה - זרק - ופגע.

עד היום אני זוכרת את האסון הקטן הזה. ואת  מוגות הלב שלי.
הרוע הצרוף  לימד אותי משהו על עצמי. איני גיבורה. כשאני נתקלת בנבל מתעלל, איני יכולה לשקול מעשה בקור רוח, לא לחשוב בו במקום על דרכים שונות להציל את הקרבן. איני יכולה להתעמת עם  הביריון. לא לימדו אותי, לא אימנו אותי. הוריי אשמים? האם אופיי יכול היה להתחשל ע"י אימון מתאים?

אגב, לזיקית רציתי לעשות לוויה, עם כל הילדים חבריי, לקבור אותה בטקס.
לא עשיתי.
נשאר הזכרון. והכאב.