סיפור פמיניסטי של חז"ל

רבי עסק לו לבנו (להשיא לו אישה)
בבית רבי חיא.
כאשר הגיע לכתוב כתובה, [בתחילת טקס הנישואין]
מתה הנערה.
אמר רבי:
חס ושלום, פסול יש כאן? [שבגללו מתה הנערה]
ישבו ועיינו במשפחות:
רבי בא משפטיה בן אביטל
ורבי חיא בא משמעי אחי דוד.
(שפטיה היה בנו של דוד, ואילו שמעי היה אחיו של דוד. רבי, שהיה נשיא, לא יכל להתחתן עם בחורה שאינה מצאצאי דוד).
הלך לעסוק לו לבנו (- למצוא אישה לבנו)
בבית רבי יוסי בן זימרא.
פסקו לו שתים עשרה שנים
ללכת לבית רב (ללמוד תורה).
העבירוה לפניו (כדי שיראה אותה).
אמר להם:
יהיו שש שנים (רצה להפחית את שנות הלימוד).
העבירוה לפניו.
אמר להם:
אשא אותה לאישה, ואחר אלך ללמוד.
היה מתבייש מאביו (שהוא להוט להתחתן).
אמר לו (אביו): בני, דעת קונך יש בך
[הגישה שלך מתאימה לגישה של הקב"ה בפסוק].
מלכתחילה כתוב 'תביאמו ותטעמו',
ולבסוף כתוב 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'.
[קודם בונים את המשפחה, ואחר כך מקדש = תורה].
הלך ישב שתים-עשרה שנים בבית הרב.
עד שבא - נהייתה אישתו עקרה.
אמר רבי איך נעשה?
 
נגרשה, יאמרו ענייה זו לשווא שימרה.
נשיאו אישה אחרת,
יאמרו זו אישתו וזו זונתו.
ביקש עליה רחמים, ונרפאה.
 
 
לסיפור הזה שני חלקים. בחלקו הראשון מועלית בעיה שהייתה במרכז הויכוח בין חכמי בבל לבין חכמי ארץ ישראל: האם על התלמיד חכם להינשא לפני צאתו ללימודים או לאחריהם: תנו רבנן ללמוד תורה ולישא אשה? ילמוד תורה ואחר-כך ישא אשה. ואם אי אפשר לו בלא אשה, ישא אישה ואחר-כך ילמד תורה. אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה, נושא אשה ואחר כך ילמד תורה. רבי יוחנן אמר: ריחיים בצווארו ויעסוק בתורה? ואין הם חלוקים. זו לנו וזו להם (כלומר לנו – לבני בבל; להם – לבני א"י.קידושין, כ"ט,ע"ב
רב הונא לשיטתו שאמר: בן עשרים ולא נשא אישה כל ימיו בעברה. עולה על דעתך? כל ימיו בהרהור עבירה.
אמר רבא עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה. כיוון שהגיע כ' שנים ולא נשא אשה אומר: תיפח עצמותיו. אמר רב חסדא, זה שאני מעולה מחברי, מפני שאני נשאתי אשה בגיל 16, ואם הייתי נושא בגיל 14 הייתי אומר לשטן "חץ בעיניך" (שם,שם).
סיפורנו מכריע כדרך הבבליים שעל הגבר להינשא לפני יציאתו ללימודים, בהתאם לתפיסתו שהגבר לא יכול לחיות ללא יחסי מין, ואם יצא ללימודיו לא נשוי, ישגה כל היום בחלומות מיניים, או יאונן, או ילך לנשים זרות – בקיצור יבוא לידי עבירה[1].
בסיפור השני , "האיזון" בין הבית (האשה, חיי המשפחה) והתורה, מופר למן ההתחלה. בנו של רבי יוצא ללימודים ל-12 שנים, על חשבונם של אביו ואבי כלתו (ר' יוסי בן זמרא). נוצר הרושם שזאת הנורמה המקובלת בחברה הזו. כאשר הוא מועיל לחזור לביתו לאחר 12 שנה, מסתבר שאשתו הפכה לעקרה משנים ללא בעל. בסיום הסיפור רבי מכיר באשמתו כלפי כלתו, ולולא הנס, שהוא מעין טריק ספרותי, היינו אומרים כי ההרשאה שניתנה לבחור להעדר שנים כל-כך ארוכות מביתו נגמרה באסון, וזאת לדעתי כוונת המספר.
  [1] ראה בויארין, עמ' 143 - 146